נסיעה להודו 2007

בחרנו לטוס להודו באמצעות הרויאל ג'ורדאניאן כי הם זולים ומהירים מאל-על וגם השם מצלצל מה זה מבטיח. בדרכנו לשם אנו דומים כמרחפים, טעונים מטען תפוח של דימויים שרכשנו מסיפורים ומספרים שנחוץ לאשש או להפריך. סיפורי עלילה קטנים קרמו בדמיוננו עור וגידים עד שאי אפשר לנו שלא להלבישם בשר ולהריצם במציאות וירטואלית תוך קודקודית. כמו בלונים קטנים הם יתפוצצו אחד לאחד כאשר יבואו במגע עם פניה המסוקסים של הממשות ויותירו משקע לצד גופותיהם המתפוררות של גיבורי ילדות נושנים.
תוכנת הקצאת מושבים של הג'ורדניאן מסוגלת אך בקושי להתמודד עם מטוסי פייפר. האירבאס מוציא אותה לגמרי מדעתה. היא קורעת משפחות בחמת זעם מפרקת זיווגים ומפרידה בין הדבקים בהנאה שטנית ומותירה את פקידי הכרטוס חסרי אונים ליד דלפקיהם. צוות המטוס משתדל ליצור אנטי תזה להשתוללות התוכנה. הם טורחים על איחוד משפחות בשקידה שמפתיעה את מי שהתנסה ברודנותן של דיילות בחברות אירופיות. בסבך הקומבינות המתקשרות בקבינה אנו זוכים לשכנות טובה של קונגלומרט יהודים הודים. הנדוניה שהביאו להפגת השעמום בדרך- ילד אוטיסטי ממורמר שמתקשה להתמודד עם השינוי הדרסטי הזה בשגרת חייו.
לאורך 4 שעות טיסה הוא אינו פוסק מפעילות קדחתנית ואצבעותיו מגששות בלי דעת אחר משהו שניתן ללפות לשבור או למעך. אחת לשתיים שלוש דקות מתכרכמים פניו בחמת זעם מטורפת ומפיו משתלחת צווחה שמשתפת את העולם ביסוריו ושוב הוא חוזר לחיפושיו הבלתי נלאים.
מצוות המטוס אין לי שום ציפיות. אם מישהו היה מכניס אריה למטוס לא היית שומע מצידם שום מחאה בתנאי שיסתפק במושב אחד. מסתבר שאותה פרמיסיביות נהוגה גם בחברה ההודית והמשפחה לא העלתה בנפשה את הצורך להלעיט את הילד בכדור הרגעה לנוחות הסביבה.
חצי שעה אנו עומדים במטוס וממתינים לבואו של הסולם כדי שרגלינו ידרכו לראשונה על אדמת הודו. מוסעים לסלון קבלת האורחים של בומביי שמזה זמן מה קרויה דוקא מומבאי ומיני וביי מושלכים לפלס את דרכנו בעולם החדש.
זה הרגע שגילה חרדה ממנו יותר מכל. בדמיונה, עשרות טפילים הודיים, 10 ידיים האחד ממתינים לרגע שתתקרב לטווח מגע כדי למשש לגשש לשדל ולהציע את שירותיהם הטובים כדי להובילנו אחר כבוד לבית המלון של בן דוד נידח, כשאוזניהם אטומות לשוועתנו וביתרת ידיהם הפנויות תרים אחר כספנו. לשם כך נאלצתי להבטיח למלון טובת הנאה מוגזמת על מנת ששלוחו ימתין לנו מיד בפתח, נושא את שמנו המפורש על בדל פתקה ויעבירנו בטח בין המיצרים המאוכלסים בעשרות קרציות תאבות דמים.
כמובן שלא דובים ולא יער, לא קרציות בלתי לחיצות ולא שלוח של אף מלון אינם מקבלים את פנינו. הודי או שניים מנסים את כוחם ומוסטים מעל דרכי במחי תנועת כתף, למעשה אפילו פחות מדי, כי בפתח המסוף מגלים שיצאנו לשממה מעיקה של טרום בוקר. פרט לכלב או שניים החורצים את לשונם ולוקקים משלולית סרוחה ושוטר אדיש ומפוהק אין סביבנו אף מכונית של ממש ואף נפש אדם שתתענין בנו ותציע רמז לפתרון. הטרמינל המיושן, שכבר ברגע שנחנך נראה כמו אולם בית הפועלים משנות החמישים והזמן לא הוסיף לו כהוא זה לווית חן קורץ לנו חזרה.
משנוררים מהשוטר את פלפונו ומחייגים למלון, שמאשר כי שלח את הרכב ושומע בתגובה שהנהג הלך כנראה לאיבוד. אין ברירה. ניגשים לאשנב הפריפייד- המצאה הודית להנמיך את רמת ניצול התיירים ורוכשים נסיעה למלון שהזמנו. עכשיו יוצאים החוצה והאצבע המורה מכוונת לעבר רחבה, שממבט ראשון נדמית למגרש פירוק רכבים מיושנים. גם מבט שני לא משפר את המראה, אלא שעל קרן אחת החורבות הללו הנחנו את כספנו. סדרן סיקי מזוין בשפם סרג'נטים מעובה שולף מידיה הרפות של גילה את הטופס ומרטן תחת לשפמו. בצעדים החלטיים הוא פונה לצעוד לעבר האשנב ואני שבאוזניי מהדהדות ההתרעות בלונלי פלאנט לבל תוציא את הטופס מידך מתגושש עמו כדי להבטיח את כספי. הסרג'ננט מנצח בקלות ואני נגרר אחריו ומגלה שבסך הכל נדרש להחליף את מספר הרכב הרשום. מאלף חיות הודי אונס חיה מוזרה אחת למוש מרבצה עד שמנועה מתחיל לרטן במחאה ואנחנו מוזמנים להשתחל פנימה. שוכב על ספסל אחורי בחצי אלכסון כדי להכיל את כל ה- 1.90 שלי ורואה את רחובות מומבאיי מהצד. המזוודות נאלצות לחלק את שליש נפח הבגאז' עם מיכל הגז, שמניע את תנור הבישול המצומק הזה שעל גלגלים. בדרך ממילא אין מה לראות כי במומבאי לא נסתימה עדיין ההאפלה שהונהגה שם במלחה"ע השניה והנהגים נולדים מאז עם עיני חתול.
הנהג נשמע בטוח בעצמו כשנקבנו בשם המלון. ליתר בטחון הציץ בטופס הרשום וגם שמע עצות מהסובבים אותו. ככל שמתבהרים פני השמים כן מתכהה העננה המכסה את פרצופו. בסיכומן של שלושת רבעי שעת נהיגה הוא בולם למרגלות מלון ששמו המרוח באותיות קידוש לבנה שונה בעליל מהרשום בטופס. אפילו השכונה איננה אותה שכונה. האני הרפסני שלי מוכן להשלים עם השינוי, אבל גילה, שעשתה ימים כלילות בשקילה וטריה של מלונות איננה במוד של סלחנות. "כאן קולאבה היא אומרת ואנחנו צריכים את צ'רצ'גייט". הנהג בוהה בה בפנים חתומות. "אתה מכיר את מסוף הרכבת של צ'רצ'גייט", אני אומר בתוקפנות של ההססן שגידל שרירים, "סע לשם!"; בצילומי האוויר של גוגל, המלון ממוקם בבנין רביעי מהתחנה ואת התחנה הזו מכירים כל תושבי מומבאי. כאבל בין חתנים, אך בלי מילת מחאה הוא מזיז את הרכב וחוזר לכביש. תחושת מועקה כובשת אותי, איזה מין נהג זה, הוא בכלל יודע קרוא וכתוב? עכשיו אני צריך גם לאתר עבורו את המלון.
מגיעים לרחוב הנכון, אלא שקיים הבדל קטן בין התבוננות מבעד מסך מחשב להתבוננות מתוך חלון מונית מצומצמת ואני אינני במיטבי כשאני באלכסון. "תשאל" אני אומר לו, "תשאל מישהו". בחוסר רצון הוא עובר על פני דמויות אנוש אחדות של שחר. "עצור פה" אני נובח כשהוא מתכונן להחמיץ עוד נהג טקסי "ותשאל". כמו שדכן אני רומז לאיש ומקדם את ההיכרות בין בני הזוג. לאחר משפטים אחדים בלשון העילגים המתגלגלת שלהם האיש מצביע בנכונות רבה לצדו השני של הכביש ודקה אח"כ אנו חונים בפתחו של בית הבחירה. היום אני מבין בדיוק מה הניע אותו, אבל באותו בוקר עוד הייתי נאיב ותמים. מישהי סיפרה לנו שהנהג שלהם עצר באמצע הכביש המהיר בטענה שהרכב מקולקל וניסה למכור אותם לנהג אחר, בתוספת מחיר כמובן.
חצי שעה כעת חיה ואנחנו על הפנים מחבקים כרית וחולמים על שינה.
כרכוש של כלי חרסינה שולה אותי מנבכי חלום. גילה מתעסקת במזודות ובחוץ מנקשים הכלים זה בזה. החדר שלנו הוא הפנטהאוז שעל הגג, במונחים הודיים כמובן. פשוט תוספת בניה להחזקת המשרתים שבצוק העיתים הפכה לעוד חדר במלון. גגון מצל מתמשך מפתח חדרנו ומתחתיו הניחו עבורנו על שולחן את ארוחת הבוקר. הכלים מנקשים במענה לחקירותיהם של העורבים המנסים לפענח את החידה מה הזמנו לארוחת הבוקר הראשונה שלנו בהודו.
יוצא אל הגג הפרטי שלי ומתמתח בעוד העורבים פורשים בבהילות ומקרקרים את זעמם מעל מיכלי המים הכרסתניים שמכסים את הגג. בערים ההודיות מזרימים מים לצרכנים רק מספר מצומצם של שעות ביממה והמלונות מרמה מסוימת חייבים להבטיח עבור אורחיהם מים זורמים בכל עת.
גילה סרקה את הפורומים של מטיילים בשיטתיות עקשנית ומטלפנת עכשיו לסוכנות מומלצת בפורום המטייל. אני מזכיר את השם המפורש כדי להסביר אח"כ, שכללי כבדהו וחשדהו חלים על כל מה שנגוע באינטרס הודי גם כאשר הוא מגיע תחת מסווה ישראלי. מגיע נהג עם מכונית קטנה, בעיר הודית הגודל הוא מכשול, ויעמוד לשירותנו 6 שעות ו- 80 ק"מ בתחומי העיר.
דבר ראשון מחפשים חנות להשתלת כרטיס סים מקומי בנייד שלנו. לא צריך לתעות הרבה, שכן כל חנות חמישית בהודו בכל הסביבות, עירונית ככפרית מנסה להתפרנס ממשלח היד הזה. ממלאים טפסים, מצלמים ויזה ודרכון ומצרפים תמונה ויש סים עם שיחות משולמות מראש לפי בחירתך.
הכבישים עמוסים בצורה שנדמית כמעט טוטאלית, אבל התנועה בכל זאת זזה. מומבאי הדרומית יוצאת דופן בכך, שרוב הרכב המשתמש בכבישים הוא מכוניות ולכאורה התנועה מאוזנת יותר מערים אחרות. יורדים בבית גנדהי שהפך למוזיאון ועוברים על הקווים הכלליים שבהם הוא מוצג כיוזם המאבק לעצמאות. בהסברה הלאומית הוקצתה לו הפינה העממית והבית על התמונות ומעט המוצגים שבו משקפים את הפן המעט פרימיטיבי של פעילותו. בדלהי ביקרנו אח"כ באחוזת הקבר של נהרו שמבטאת מודרניזם ורמה חברתית מתנשאת, ממלכתית עד כדי מלכותיות כמעט. בפועל, גנדהי היה המהפכן האמיתי ואילו נהרו עוד פוליטיקאי לאומני.
לפני הנסיעה למדתי את האלף בית ההודי וכמה מושגי יסוד בתחביר ואני מנסה להשוות בין הנוסח ההינדי לאנגלי. אני עדיין איטי ומאוד פגיע לכל סטייליזציה של הכתב. יורדים לרכב ופותחים בסתם מסע היכרות של סביבתנו הקרובה. גילה שואלת לתומה על מספר הקילומטרים שנותרו לזכותנו ומופתעת מאוד לשמע המספר. "המשרד שלנו ממוקם 22 ק"מ מכאן ואת חייבת לשאת בהוצאה". "אז גם בהוצאות הדרך חזרה?" היא שואלת ונענית בכמובן. אנחנו המומים מגודל התרמית וגילה מצלצלת למשרד ומתווכחת עם מישהי כשלמעשה הנשק היחיד שלנו הוא איום בפרסום באינטרנט. התוצאה הסופית היתה ששילמנו 1000 רופי (לעומת 600 במקור) סכום כולל שהיווה שכר לימוד חשוב מאוד לקראת ההמשך.
קופצים לראות את המכבסה ההודית- דהובי גהאת שבשכונת מהאלאקשמי, אתר חובה לתיירים במומבאיי. צמוד לשכונת עוני מתפקדת המכבסה הזו שמבוססת על עבודת כפיים מלאה וכבר בכניסה אתה קרבן לעודפי מורי דרך שמתנדבים ללמד אותך את רזי המקום. השעור הראשון שלנו בהדיפת נטפלים מסוג זה עובר בהצלחה והלקח העיקרי הוא שאין שום תועלת בהצגת זעם הרמת קול או גערה. בושה איננה כלולה בגנים של ההודי המצוי. חייבים לרכוש את הטון הסופני הנכון כדי להוכיח שמקדם ההידבקות לא יעבוד אצלנו ואין סיכוי להפיק כסף מן הסלע.
גישות הפצרה ושידול הן חלק חשוב מצורת העסקים עם דגש על פיתוח היכולת להבחין בהזדמנות או באפשרות ליצור הזדמנות. את זה יונק כל הודי משדי אמו ומרגע שעמד על רגליו הוא עלוקה כמעט מושלמת לכל דבר. קרצפת מעליך דביק אחד וכבר מתביית לעברך הבא אחריו, שכמו כולם עקב אחר צורת התגובה שהפגנת וסבור שייטיב לפצח את הגנתך מקודמיו. הם זריזים להבחין בפרצות שמותירה ההדינות הפנימית שלך עם עצמך ומנסים לדחוק טריזים כדי להבנות מהפערים.
חוזרים למומבאי הדרומית ובגלל מגבלת הזמן והקילומטראג' המקוצץ מסתפקים בהצצות לעבר מבנים חשובים לפני שמחליטים לשים לנהג סוף ולצאת להתמודד עם העולם.