מיסטר אין- חלק 1

(היה לי משעמם אז התחלתי לכתוב את זה קצת. אין לי ממש רעיון אבל נו שוין, אולי זה יגיע מתישהו אם אחליט להמשיך. סליחה שזה קצר, פשוט לא היו לי רעיונות למה עוד יקרה חח)

קוראים לי רוזי ווילד. אני בת עשרים וחמש, עד כמה שזכור לי. ויש לי בעיה. בעיה ענקית. אני לא מדברת על בעיות כמו מינוס בבנק, חיים ללא אהבה או סתם דיכאון כזה שמושך אותך לתחתית. יש לי בעיה אמיתית.

מאז יום הולדתי העשרים וחמש החיים שלי השתנו. בערך. הייתי יכולה לדעת באמת אם הייתי זוכרת איך היו נראים לפני כן, אבל אני לא, וזה רק חלק קטן מהבעיה העצומה שנחתה עליי.

אין לי רעב. אין לי תשוקה. אין לי עייפות. אין לי כלום.

אני כמו כלי ריק במשחק של החיים. מעין חייל שחמט חסר משמעות, שאחד הפרשים יוציא אותו מהלוח אחרי המהלך הראשון.

שלא לדבר על העובדה שהעור שלי מחוויר יותר ויותר בכל יום, העיניים שלי מאבדות מצבען הכחול הבוהק, והשיער שלי- אני עדיין לא הגעתי לגיל העמידה והוא כבר מלבין.

אני אמורה לחשוש, או לדאוג, אבל אני לא. זה פשוט לא קורה. אני חיה כמו בן אדם רגיל, מסתובבת בכל מיני מקומות, לא אוכלת, לא שותה, לא ישנה, משמע אני לא צריכה כסף, אין לי מה להשיג, וזו כנראה הסיבה למה אין לי עבודה.

קשה לי לדעת איך הכל התחיל. התעוררתי במיטה בבית שלא הכרתי, אבל ידעתי שאני אמורה. הסתובבתי ברחובות שלא הכרתי וידעתי שאני אמורה. פגשתי בחטף אנשים שאמרו לי שלום ולא הבינו למה אני לא מתייחסת. זה היה יכול להרגיש נורא, אבל זה לא.

ועכשיו, עכשיו אני עומדת מעל גופה מדממת של בחור בגילי, רזה כמוני, חיוור כמוני, בעל שיער בהיר שלא נראה טבעי. אמורה לרוץ עכשיו בפאניקה ולהזעיק עזרה. אבל אני לא, אני אמורה, אבל אני לא. כנראה שאמורה זו מילת המפתח.

משהו נח עליו. פיסת נייר אדומה מקופלת, כמו כרטיס ברכה. אני מרימה אותה ומסתכלת.

"אם – אר – אי." אני מלמלת בשקט, מנסה להבין מה זה אומר. "מיסטר-אי." אני קוראת מחדש. "מיסטר-אין." – "מיסתורין. נשמע מעניין." וזה באמת היה. בפעם הראשונה מזה זמן רב, אני סקרנית בנוגע למשהו. משהו חדש. זה בטוח אומר משהו, משהו ישן שאני צריכה לזכור טוב. שוב.