ניצוצות

"אתם חייבים למצוא אותה." הוא אומר. קטן כזה. בקושי מגיע אל הדלפק. עניו החומות הגדולות מנצנצות, תלתליו נפרעים ברוח הקרירה החודרת מהחלון.
הוא נועץ מבט במזכירה אדומת השיער שלא מורידה מבט ממסך המחשב.
"בבקשה תמצאו אותה."
היא נאנחת. באמת אמור להיות לה כח לזה עכשיו? "חמוד, זו משטרה כאן. לך הבייתה, ילדון, יש לי מספיק דברים על הראש." היא מעיפה מבט אל ערימת התקיות שנחה לצידה.
"אני רוצה הביתה, אני לא יודע איך למצוא אותו!" מלמל הילד לעצמו.
"טוב, הבנת. בית היתומים." הצפרניים הארוכות, צבועות בלק סגול כהה מרפרפות על גבי מסמכים כאלה ואחרים. למה הוא כל כך עקשן?
"אתם חייבים." פניו המנומשות נעשות וורודות, "אף אחד לא מאמין לי. אבל אני יודע!!!" הוא צורח במלא גרונו. "אני יודע שהיא חיה, ושהיא לא שכחה אותי, ושהיא מחפשת אותי!!!"
"ששש… תרגע, די, זה מספיק." היא מביטה בו חסרת אונים, סוף סוף מתיקה את מבטה מהמחשב שלה.
הוא לא מקשיב.
ליסה רצה לעבר הצעקות. עיניה תרות אחר המקור. היא ניגשת אליו, מערסלת אותו, מאפשרת לו לחבוט באגרופיו. הצעקות נחלשות, והופכות לבכי מעורר רחמים. זיעה, דמעות ונזלת נספגים במדי השוטרת שלה. הנשימות נעשות איטיות.
"הוא נרדם." היא לוחשת ונושאת אותו עד לספסל נוח, בקצה המסדרון.
"מרי, מי זה הילד הזה?" שואלת ליסה את המזכירה שליוותה אותה.
זו מחליקה יד על שיערה במבט משועמם. "דניאל קרמר, בן שמונה."
"כן," אומרת ליסה.
"הוא הגיע כדי שנעזור לו למצוא את 'אמא' שלו כביכול."
"אז מה הבעיה, לעזאזל?!" מתרגזת ליסה. "את עושה את זה כל יום, ועוד אף אחד לא בכה ככה."
מרי נראת פגועה. "הוא יתום כבר שבע שנים. הוא מאמין בתמימות שתמונה שהחבר שלו נתן לו היא של אמו." היא שומטת לידה של ליסה דף מקומט, ובו תצלום של אישה בשמלה כחולה, שדומה להפליא לדניאל הקטן. לצד התמונה התאריך 1.1, בדיוק לפני שבועיים.
"אמ…" ממלמלת ליסה. "תמצאי אותה, ותביאי אותה אליי."
"מה?!" מרי מופתעת. "אליסייה ברטן, אין לנו ולו סיבה אחת להאמין לידיעה הכוזבת והמגוחכת הזו."
"שמעת אותי," אמרה ליסה והוסיפה, "תקראי לי כשהוא יתעורר.
מרי בלעה את כעסה. לצערה, לא הייתה לה שום אפשרות לסרב לפקודה של שוטרת מוערכת כמו ליסה.

חיוך של תוכחה מתגנב אל פניה של מרי כשהאישה בתמונה – מסתבר כי זוהי מרגרט רוז – מתיישבת על הכיסא במשרד ומודיעה שהיא עקרה. "הלב נחמץ על הקטנצ'יק. אני כל כך מצטערת. יש דבר שאוכל לעשות עבורו?"
ליסה מניפה את שיערה הבלונדיני החלק לאחור. "כן, האמת היא שמובן מאליו שאינך אמו. רק רציתי לשאול משהו."
"כן, כמובן. כל דבר."
"תרצי, אולי… לאמץ אותו?" שאלה ליסה.
כולם השתתקו. אף אחד לא ציפה לכך. מרגרט גמגמה דבר מה לא ברור לפני שענתה.
"זו החלטה מאוד קשה. א-אני… לא ציפיתי לאמץ ילד, וה…" דבריה נקטעו כשחריקת דלת נשמעה.
לא, חשבה ליסה. לא לא לא.
אבל זה כן. דניאל נתלה על מרגרט כאילו הייתה סלע מזדקר מעל מעל לוע של הר געש. "ידעתי שתבואי," לחש.
ופתאום ליסה הבחינה בניצוצות, אלפי ניצוצות מקיפים אותם ומתערבלים בחדר. ניצוצות קסם. ועכשיו מרגרט תבין, שילד הוא כל מה שרצתה תמיד. כל מה שהשתוקקה לו כל כך, כל מה שהיה חסר לה בשביל שחייה יהיו מושלמים.
היא תתחרט ותאמץ אותו. סוף מושלם.
ליסה כל כך שמחה למראה הניצוצות האלה.
הינה היא פותחת פיה לומר לו לבוא אחריה לביתה.
"דניאל, אני מצטערת. אני לא אמא שלך."
בום. ההבנה חלחלה אל מחה של ליסה לאט לאט. הניצוצות שיטו בה. אין שום קסם בעולם, היא סתם הוזה. היא כעסה על עצמה, אבל לא כמו שדניאל כעס על עצמו. "מטומטם." פלט ורץ החוצה.

מטומטם. "דניאל!"
איזה מטומטם אני. "חכה רגע!"
דניאל עצר. ליסה השיגה אותו. היא כרכה את זרועותיה סביבו, מסרבת לתת לו לעזוב. "דניאל, אל תכעס. "
"הוא שקרן. ואני מטומטם." דמעה זלגה על פניו, מותירה שובל לח, כמו כביש מבומן עבור זו שתבוא אחריה.
"תפסיק."
"אבל זה נכון. אין קסמים בעולם."
"ומה אם…" לחשה ליסה, "מה אם אגיד שיש קסמים?"
הוא הביט בה בבלבול.
"הוא פשוט התבלבל. החליף תמונה. אני אמא שלך."
"ברצינות?" ניצוץ תקווה בער בעיניו.
ודווקא עם האישה הזו, שבכלל לא דומה לו, שאין אפילו קיו דמיון משותף אחד בינהם, הוא הרגיש שייך. הוא הרגיש שזו אמא שלו. בגלל האהבה שלה, בגלל שהיא מיוחדת, בגלל הניצוצות.