פרק 1 – Hunted by the gods

עליתי במעלה המדרגות, גוררת את רגלי מרוב עייפות מהשנה הארוכה הזאת. סוף סוף זה נגמר ואפשר לנוח (רק למשך חודש, אבל אפשר) נכנסתי לחדרי ובמהירות פשטתי את בגדי ונשארתי עם מכנסיים קצרים וסווצ'ר שחור ענק ללא רוכסן ובעל כיס בצדו הקדמי. שבו נהגתי לשים את האיפון שלי כשהוא משמיע שירים מתוך האלבום האחרון של פינק פלויד, שאותו אבי העביר לטלפון שלי ללא ידיעתי. נשכבתי על המיטה כשאני לא טורחת להוריד את האיפור השחור שלי או את השרשרת בצורת סהר הירח הלבן שענדתי על צווארי. פיזרתי את שערי מהקוקו הרגיל שלי, הדלקתי את המזגן בחדרי ועצמתי את עיני.

צלצול השעון המעורר הצורמני העיר אותי משנתי העמוקה וביד נואשת כשאני עדיין חצי ישנה ותקוותי לישון עוד כמה דקות עדיין לא נהרסה, חיפשתי את כפתור הכיבוי של השעון. שאותו כמו תמיד לא מצאתי והעדפתי לזרוק את השעון על הרצפה (כמו בכל בוקר) מאשר לתת לו להמשיך לצלצל. אך כמובן שאני כבר התעוררתי וצעדתי אל עבר ארון הבגדים שלי בזמן ששמתי את השעון בחזרה במקומו. "אוף, מי שהמציא את הבוקר הוא אידיוט, למה הבוקר לא היה יכול להתחיל משתיים עשרה בצהריים?" פיהקתי ופתחתי את הארון בחיפוש אחר בגדים ללבישה. אך מה שמצאתי במקום היה פתח של כיתת לימוד מלאה באנשים שלא הכרתי. ומיד כמו מתוך רפלקס סגרתי מיד את דלת הארון. עכשיו כבר הייתי ערה לגמרי וכדי לוודא שאני רק דמיינתי את מה שראיתי שלחתי את ידי בהיסוס אל דלת הארון. אבל שוב פעם הייתה הכיתה, מלאה בעיני תלמידים שנעצו בי מבטים כאילו זה רגיל לחלוטין לנהל שיעור בתוך ארון הבגדים שלי. עצמתי את עיני ונשמתי עמוקות מנסה לשכנע את עצמי שאני עדיין ישנה וכל זה רק חלום. פתחתי את עיני והכיתה נעלמה כליל אך גם ארון הבגדים שלי והבית כולו. כל מה שראיתי מסביבי היה רק רקע שמיים תכולים ומספר עננים לבנים. הסתכלתי על הרצפה וזה היה נראה שעמדתי על רצפת מים שכן גם תמונת השמיים התכולים השתקפה ברצפת מי המראה. הבטתי שוב מסביבי ומולי נראתה דלת חומה שדמתה לדלת הכיתה שראיתי מקודם, עכשיו הייתי בטוחה שאני משתגעת.

פתחתי את דלת הכיתה ולא ראיתי כלום מלבד חשכה עמוקה ללא גבולות. הסתובבתי חזרה אל הדלת אך היא נעלמה. "מהו חפציך במקום זה יקירתי?" קול נשמע לצדי וזוג עיניים גדולות וירוקות המעטרות חיוך גדול שחשף שיני חתול מחודדות הופנה אלי "רגע.. מה… מה קורה פה?, אתה החתול מהסיפור 'אליסה בארץ הפלאות' לא?" שאלתי בטוחה בזה שאם אני רואה את היצור המומצא הזה אני בטוח חולמת ואין לי מה לדאוג כי בטח עוד כמה שניות אני אשמע את צלצול השעון המעורר שלי "אכן זהו אני, אליס יקירתי " הוא גלגל את שמי על לשונו החלקה וחשף את צורתי המלאה; חתול גדול ושמן בעל פרווה בצבע סגלגל עם פסים בצבע סגול כהה ושפם ארוך וישר שיצא מאפו החתולי. הוא מתח את גופו והחל להתהלך על הענף העבה של העץ הגדול והעירום שהופיע משום מקום – בדיוק כמוהו. "אתה יודע זה שיש לי אותה שם כמו שיש לאליס מהסיפור לא אומר שאני צריכה לאבד את השפיות שלי בזמן שאני רואה אותך" התרגזתי אחרי הכל אליס בסיפור הייתה נערה יפיפייה שעמדה להתחתן ובת לאב עשיר ואני… אני תיכוניסטית חסרת חברים ועכשיו מסתבר גם חסרת טקט. "האומנם? ובכן אולי לא כדי להאריך במילים ולתת לך לפגוש את האחד שכמוך" הוא העלים את גופו, מותיר רק את עיניו, אפו וחיוכו המפורסם. באותו הרגע התעלמתי מכל מה שקרה עד עכשיו ומהדברים המוזרים והלא הגיוניים שהוא אומר והוצאתי לפועל את הרעיון הכי טוב שהיה לי עד היום – לצלם את החתול הזה! "אנגלית בבקשה" כעסתי עליו והפעלתי את מצלמת הווידאו באיפון שלי בזמן שהוא נעלם מענף אחד והופיע שוב בענף אחר. "כולנו כועסים פה, יקירתי" הוא חייך שוב, דבר שרק עצבן אותי יותר (אבל לפחות השגתי את סרטון הווידאו הכי שווה שמישהו אי פעם היה יכול לצלם – מסתבר שיש בונוסים כשאתה מאבד את השפיעות שלך בזמן שאתה רואה דמויות מפורסמות) "אז מי זה האחד שאני צריכה לפגוש? הוא יאמר לי איך לצאת מפה?" דחפתי את הטלפון בחזרה לכיסי והפניתי את עיני אליו "הו לא יקירתי, האחד שאת צריכה לפגוש רק יכניס אותך יותר עמוק. ועכשיו יקירתי זמננו תם אך לבטח ניפגש שוב, ועד אז שלום לך, אליס" הוא אמר ונעלם כשקולו מהדהד בחשיכה. עמדתי שם קפואה. הרגשתי חסרת עונים בפעם הראשונה בחיי. אחרי כמה דקות החלטתי שאין טעם להישאר פה בחוסר מעש והתחלתי ללכת, למרות שעדיין כל מה שנראה באופק הייתה חשכה. משב רוח קל נשב וצמרמורת עברה בגופי, ניסיתי ללכת לכיוון המקום שממנו באה הרוח אך החשכה לא פסקה ואני התחלתי להרגיש קלישאתית כשקיוויתי 'לראות את האור בקצה המנהרה'. המשכתי ללכת עד שרגליי התעייפו וחשבתי לעצמי שאם משהו לא יקרה בזמן הקרוב אני אנסה לקרוא שוב לחתול (למרות שלא ממש רציתי לראות אותו שוב). פתאום נתקלתי ברגלי במין קיר רך עשוי מגומי ואז הבנתי, יש לחשכה גבולות פשוט לא ראיתי אותם עד עכשיו. הכנסתי אצבע אחת דרך הקיר כדי לראות אם קורה משהו אבל כלום לא קרה מלבד ההרגשה שהקיר שאב אותי לתוכו (דבר שבחתי להתעלם ממנו) צעדתי כמה צעדים אחורה נשמתי עמוק ורצתי אל תוך הקיר. במשך כמה שניות לא הרגשתי כלום אבל אז רוח פרצים באה מהכיוון שלי ולמרות שפחדתי לפתוח את עיני לא הייתה לי ברירה. פתחתי את עיני והבנתי למה הרוח כל כך חזקה, אני נופלת מכיוון השמיים אל הקרקע!
צרחתי עם כל כוחי וגופי ניסה למצוא אחיזה במשהו אך כמובן שלא הצלחתי. "קווין, למה את צועקת?" נשמע קול רגוע לצדי ובזמן שניסיתי להפסיק לצעוק הפניתי את מבטי אל מקור הקול, וזברה שמחזיקה כוס תה בידה ויושבת בשילוב רגליים על כיסא מהודר בעל ריפוד אדום וציפוי מזהב הסתכלה עלי. צעקותיי התגברו וכך גם קול הזברה העצבנית "קווין אני חוזר ואומר תפסיקי לצעוק, אנחנו נגיע לקרקע רק בעוד חמש דקות אין לך מה לדאוג" הוא אמר ולגם מכוס התה שלו. "מי אתה? איפה אנחנו? מה קורה כאן?" אמרתי את השאלות במהירות ככל שיכולתי כדי שלא ינסה להתחמק "קווין, תירגעי את תביני הכל כשנגיע לקרקע" הוא אמר והביט כלפי מטה "אוי לא! אנחנו ניפול!" אמרתי בלחץ כשראיתי את הקרקע מתקרבת "ובכן מה חשבת שעשינו עד עכשיו?" כמובן שזאת הייתה שאלה רטורית שבחרתי להתעלם ממנה אבל הוא המשיך לדבר "קווין אני מציע לך לנחות עם הידיים והראש כלפי מטה או שזה יכאב לך מאוד כשננחת" הייתי בטוחה בזה שהוא טועה אבל זה לא היה משנה כל כך כי לא משנה איך הייתי פוגעת בקרקע זה היה כואב אז בחרתי להקשיב לו ועברתי לתנוחת עמידת ידיים שגרמה לי להיראות כמו סופרמן. הקרקע הלכה והתקרבה עד שפחדתי כל כך שעצמתי את עיני. הרגשתי שעברתי דרך כמה קרשי עץ (כנראה עשיתי חור בגג של מישהו) ופתאום אור היום הבהיר כבר לא סנוור אותי ואני מצאתי אחיזה עם כפות ידי במשהו, אך פתאום שוב הרגשתי שאני נופלת והייתי מוכרחה לפתוח את עיני אך להפתעתי לא הייתי בתוך תהום או משהו עמוק אחר אלא תלויה מתקרת כיתת התלמידים שראיתי בתוך הארון שלי כשכל זה רק התחיל. עזבתי את ידי שהיו נעוצות בתוך התקרה וקפצתי על רצפת הדמקה שעיטרה את הכיתה המוזרה.
זהו זה! אני לא מוכנה שישחקו אתי יותר אני רוצה להבין מה לעזאזל קורה פה "אתה!" הצבעתי על המורה שניהל את השיעור "מי אתם? מה קורה פה? איפה אנחנו?" צעקתי עליו "שאלה טובה אליס" איך הוא יודע את השם שלי?! "לקח לך די הרבה זמן להגיע לא?" הוא שאל והמשיך לכתוב על הלוח את מה שהתחיל לכתוב לפני שהתפרצתי אל תוך הכיתה.
מה עובר פה על כולם?! "איפה אנחנו?" שאלתי מתלבטת אם לשחרר את העצבים שלי עליו או לא "אנחנו במקום שנקרא פנגיאה" "פנגיאה? אל תתעסק אתי אין מדינה כזאת!" "או אבל אני מעולם לא אמרתי שזו מדינה, אנחנו על כוכב בשם פנגיאה" כוכב?! זה בכלל אפשרי?! קרסתי על רצפת הכיתה מרוב הלם ואמרתי לעצמי שהכל חלום אחד גדול. למרות שחלק קטן בתוכי כבר ידע מההתחלה שמשהו מוזר קורה פה.