קללת אדמה – פרק 3

אז כן, זה היה קורה כל הזמן. מפלצות היו תוקפות מדי פעם במיקומים שונים. לא הייתי הראשונה שיום ההולדת שלה נהרס בגלל מפלצת.
חיסלנו את המפלצת במהירות באותו יום. לצערי, נחתכתי בכף הרגל ולמרות שעבר כבר חודש עדיין כאב לי קצת כשדרכתי עליה. לוקאס העריך שעד שנחזור למחנה כבר לא יכאב לי.
הבטתי משועממת בלוח. המורה שלי הכתיב עוד כמה שורות לפני שהרים את מבטו אל הכיתה.
כן, סוף כל סוף אני עומדת לגמור את כיתה י"ב. אחרי זה? מי יודע.
האמת שככל שהתקרב החופש פחות רציתי שיבוא. כי למרות שזה אומר שאחזור למחנה, למרות שזה אומר שאפגוש שוב את לוקאס, אנבת', תומאס וכירון…. זה גם אומר שאני מתחילה את החיים האמיתיים, מחוץ לבית הספר. פחדתי פחד אימים ממה שעלול לבוא אחרי בית הספר. וזה כל כך מוזר שדווקא אני אומרת את זה, אחרי הכל מספר המפלצות והדברים המוזרים שלחמתי מהם גדל מדי שנה.
המשכתי לבהות בלוח, שהאותיות רצו בו הלוך ושוב. חשבתי על תומאס. הוא בטח ישן עכשיו או משהו, או שאולי הוא כבר בדרך?
היום. היום בערב לכל המאוחר. הבטחתי לעצמי. היום בערב. במחנה. עם כולם. בבית השני שלך.
"אמה, אם לא אכפת לך!" המורה שלי, מר גֵלרו הביט בי בכעס.
"מה?" שאלתי ומצמצתי במהירות. נתתי לכל המחשבות שלי לנדוד עד שלא התרכזתי בשיעור. למרות שזה השיעור האחרון שכנראה יהיה לי אי פעם… אלא אם כן אתם מחשיבים את טורניר הכדורגל שאמור להתרחש במגרש מיד אחרי השיעור הזה. ואחרי זה אני אקבל תעודה ו –
"אמה!" הוא צעק שוב.
כמה מהתלמידים צחקקו בנבזיות.
"על הלוח. משוואה. אם תפתרי אותה כולנו נודה לך" הוא המשיך להביט בי. מעולם לא סבלתי את שיעורי המתמטיקה. מזל שלא אסבול את כאב הראש הזה יותר, סתם מקצוע רע שנועד לשעמם תלמידים למוות. זה יותר גרוע מלהילחם באורנוס או בגאיה שוב..
ואני גם ממש שמחה שתומאס ולוקאס לא כאן איתי, אחרת הם היו קורעים אותי על שאמרתי שמתמטיקה היא מקצוע אכזרי ומשעמם.
הבטתי בלוח. אותיות, מספרים. הכל התחיל לרוץ במהירות מסחררת.
"אמ.. אתה מוכן.. המורה, אתה מוכן לקרוא את השאלה?" שאלתי בשקט.
"סליחה?" גבתו השחורה התרוממה.
"שאלתי אם.." פניתי להביט בלוח ולא בו. "אם תהיה מוכן להקריא את השאלה."
המורה פתח את הפה כדי להגיב כשהצלצול קטע אותו. המוני התלמידים נהרו החוצה, אל המגרש.
כשחלפתי על פניו בדרך החוצה הוא הביט בי בעיניים חומות, עמוקות. "התמדה אמה, לא פחות מזה"
נאנחתי. "מר גֵלרו אתה יודע שאני משתדלת. למזלי אני לא אצטרך עוד מתמטיקה לעולם, אז – "
המבט שנתן בי השתיק אותי.
"התמדה, אמה" הוא אמר בשקט. "ושום דבר אחר לא מקובל עליי. או על כירון."
"כירון?" שאלתי, גם קולי הונמך. "אתה מכיר את – "
"הקנטאור הזקן? ברור." מר גֵלרו חייך. "מה חשבת? שלא תהיה לך או ל.. כמה מהחצויים אחרים השגחה? ברור שלא. הצוות של המחנה מוכן לכל פעילות אמה."
הבטתי לרגע ארוך במורה שלי למתמטיקה. שתמיד התעלל בי בכוונה לפני הכיתה עד שהשקעתי את כל המרץ שלי דווקא במקצוע הזה, שמעולם לא הצלחתי איתו. רק בקושי התמודדתי עם הבגרויות והכל.
"קדימה, אמה!" נערה בשיער חום ומתולתל, ג'יני, משכה אותי אחריה.
הגעתי אל המגרש.
"היי! הבאתי את אמה!" ג'יני, נערה אנרגטית במיוחד שכמותה, גררה אותי לאורך המגרש והעמידה אותי ליד השער.
"אמ.. ג'ין?" שאלתי במתח מסוים.
"מה?" היא חייכה כשסידרה את שאר חברי הקבוצה שלנו.
"אני לא ממש יודעת לשחק כדורגל.." הודתי.
המשחק הזה כל כך דפוק. טוב, לפחות לדעתי. מה כל כך מעולה בנערים ונערות שרודפים אחרי כדור מתגלגל ומנסים לבעוט אחד בשני? אה סליחה, הם מנסים לבעוט בכדור… טוב, זה לא היה נראה ככה אצלנו!
אחרי שחילקו לנו את התעודות ועשינו טקס גדול כזה ומה לא, סוף-סוף יכולתי לברוח הביתה.
דניאל החנה את המכונית בכניסה לבית. כבר התרגלתי לזה שהוא נוהג ולא אמא שלי.
על השולחן בסלון הייתה עוגה גדולה עם הכיתוב: "אמה שלנו היא 100" (פחדתי לפתוח את התעודה ולהראות להם את הציונים שלי) והיו חטיפים ושתייה. שלושתנו חגגנו את היותי בוגרת באופן רשמי.
צלצול בדלת קטע את השמחה. אלא שמי שעמד בפתח גרם לי לשמוח פי מאה: פוסידון, מלך הים, מרעיד האדמה, בורא הסוסים… ובין היתר גם אבא של אמה פרייס. והוא עמד ממש מולי.
"היי אמה" הוא חייך, נכנס פנימה וחיבק אותי בחום. אחרי שלא הגיע למסיבת יום ההולדת שלי, זה היה פיצוי.
אמא שלי הסמיקה כשערכה היכרות מהירה בין פוסידון לדניאל.
לצערי, אבא שלי לא נשאר להרבה זמן.
"רק רציתי שתדעי שאני גאה בך" הוא אמר בחיוך. "וזה לא משנה מה הציונים שלך בתעודות.." הוא הוסיף ולחש רק לי.
פרצתי בצחוק.
כשהמסיבה נגמרה, בשעות הצהריים המאוחרות, פניתי אל המקום האהוב עליי ביותר: הים.