בני הלילה: ההתפתחות פרק 9: התרפאות מופעלת במוות ודאי

פרק 9: התרפאות מופעלת במוות ודאי
– נקודת מבט ג'סיקה –
לא הצלחתי לישון כל הלילה. בטני התהפכה והדברים הציפו אותי.
אני אוהבת את תומאס? אני רוצה להיות איתו? מה עם ברוס? איך הוא חי? למה הוא אמר שהוא רוצה להגן עליי? קרני אור קטנים חדרו מבעד לתריסים, טיילור ישן על הספה ואימי בחדרה. תומאס הלך אתמול בלילה, אני מקווה שהוא לא מתפרע ומולק לאנשים את הראש.
אליס ישנה בחדרי, במיטה לידי. "בוקר טוב."
הבטתי לכיוונה, היא הזדקפה ונשענה על הקיר הלבן, מיטתי הייתה די גדולה, המסגרת הייתה מעץ בעל גילופים וסלסולים שונים ומגוונים שנראים ביחד כמו ציור שנעשה במכחול דק.
"בוקר." אמרתי ושפשפתי את עיניי, למרות שלא ישנתי כלל הרגשתי מלאת אנרגיות. אולי עוד אחד מהיתרונות בלהיות ערפדה. היא הביטה בי.
"אליס.." רציתי לשאול מה קרה לה שם, אם היא יודעת למה שינו אותה. "את יודעת מה הם עשו לך?"
"יש לי כמה פלשבקים קטנים כאלה, הם אומרים משהו." היא אמרה בחלושות, מנסה להיזכר.
היא עצמה את עיניה באיטיות והחלה לחשוב. לאחר כמה שניות היא החלה למלמל לעצמה דברים. הפעלתי את אחת מכוחותיי כערפדה. שמיעה מעולה מאוד – בקטע של מאוד טובה.
"כוח של ערפד, רעל של איש זאב, התרפאות מופעלת במוות ודאי." היא לחשה וחזרה על הדברים מספר פעמים, "אליס?" שאלתי,
דמעה החליקה מעיניה והיא המשיכה ללחוש את אותם שלושה משפטים. "אליס!" קראתי, היא פקחה את עיניה והם נפערו – כאילו היא ראתה משהו.
"אליס, מה ראית?" תקפתי אותה בשאלות, זינקתי מהמיטה שלי אל שלה. מתיישבת בקצה המיטה ומביטה בה. זיעה קרירה יצאה משערותיה האדומות ושפתיה הדקיקות נפערו במקצת. היא רצתה לומר משהו.
"הם שינו אותי." דמעה נוספת החליקה על עיניה,
"הם שינו אותך לדברים שאמרת?" היא נדה בראשה. "הם לא סיפרו על מה הם מדברים, רק על שלושת המשפטים הללו."
"לאחד מאיתנו יש כוח של ערפד, רעל של איש זאב ו –" אמרתי ושכחתי את הדבר האחרון.
"התרפאות מופעלת במוות ודאי." אמר קול בקצה החדר, ליד הדלת.
אדם בעל שיער שחור חלק ועיניים כחולות בהירות הופיע שם. פניו מסורטטות והוא שרירי. אפילו מאוד. משהו בפניו הזכירו לי מאוד את תומאס, שפתיו הדקיקות חייכו חצי חיוך והוא צעד לעבר החדר. מיד זינקתי מהמיטה והצמדתי אותו לקיר כהגנה עצמית,
"מי אתה?" שאלתי, ראשו היה מוצמד לקיר בחוזקה והלחי שלו הייתה מחוצה בכף ידי הדקיקה, השנייה צמודה לקיר. "השם שלי הוא אריק."
"אריק וולנטרין."

– תומאס –
הייתי בבר, מקום המפלט שלי.
התיישבתי על אחד מהכיסאות הגבוהים בעלי הריפוד השחור הנוח. הברמן היה בחור קירח, עיניו כחולות קטנות, צנום אך מהיר בהכנת משקאות. שפתיו היו מעט מלאות ועורו היה שחום.
"היי חבר, עוד כוסית." אמרתי לו, הוא הביט בי וחייך. מכין במהירות כוס קטנה נוספת. שנאתי את הכוסות הקטנות הללו. הבטתי באנשים שמתחרפנים מכמה כוסות של ויסקי, זו הכוס מספר עשרים ושלוש שלי ואני עדיין לא מחוק וצחוק כמו מטורף. מדבר שטויות בלי הפסקה והולך כמו מסטול.
עוד אחד מהחסרונות בלהיות ערפד. הברמן הניח את הכוס והחל לדבר איתי
"אז מה, שותה בשביל לשכוח? בחורה?" הוא ניסה לנחש.
"נחש שוב." אמרתי, הוא צחק. "תביא את כל הבקבוק פשוט."
"אני אביא לך את הבקבוק אם תענה לי על דבר אחד." פניו הרצינו, הוא הידק את שפתיו והתקרב מעט אל פניי. ריח האלכוהול המצחין תוקף את נחיריי.
"איפה אני יכול למצוא את אח שלי?" הייתי בטוח שהבחור השתגע, אך משהו במבטו הזכיר לי מישהו. "אני בכיף אעזור לך, רק מי זה אח שלך?" שאלתי וכיווצתי את עיניי מעט באי הבנה,
"ג'רמי אומיקרון." זה היה הסימן שלי להתחפף משם. הם כל כך לא דומים שזה מדהים.
"ואתה חושב שלא ידעתי שאתה ערפד?" הוא שאל וחייך, במהירות כמעט על טבעית הוא הוציא מן אחת מהמגירות שלו קשת מוצלבת שחורה וארוכה, הוא הביט דרך הכוונת היכן ליבי. מיד קמתי ורצתי, לפחות ניסיתי לרוץ במהירות העל טבעית הנורמאלית שלי אבל רצתי כמו בן אנוש.
הוא ירה חץ מיד לעברי וזה פגע בגבי, אף אחד מהאנשים לא הגיב למראות עיניו. כאילו אני בלתי נראה. כאב חד פילח את גבי בחוזקה וכמעט התמוטטתי על הרצפה, "בן זונה." אמרתי בעודי בורח מהבר, הבטתי לאחור. הוא זינק מהבר כמה שיותר קרוב אליי והוא לקח תנופה במהירות וירה שוב, הפעם פספס.
יצאתי מהבר והלכתי במהירות לעבר סמטה קצרה. שלפתי את החץ מגבי והרגשתי כאב ברגליי. התמוטטתי על המדרכה בחוזקה.
"אתה כבר לא מתרפא כמו ערפד ממוצע נכון?" שאל, צוחק מעט. הוא צדק, ראייתי החלה להיטשטש והרגשתי חלש יותר מדיי,
"במחשבה שנייה, אני לא צריך את עזרתך. תמסור דרישת שלום ממני לכל הערפדים שרצחתי." הוא כיוון שוב אך לא יכולתי לזוז. הוא ירה והחץ חדר את חזהי וננעץ בליבי.
לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי את עצמי עומד למות, השמש החלה לעלות.
"כוח של ערפד, רעל של איש זאב, לא מרגיש כאב, התרפאות מופעלת במוות ודאי." שמעתי קול מאחוריי, את אותו קול נמוך של אחד מהשליחים של היוצרים. הוא התכופף וראשו היה מולי.
גופו המשוריין היה מחובר לצינורות והוא הניח את כף ידו על החץ.
"המוות שלך, יפתח לנו המון דלתות תומאס." הוא אחז בחץ ונעץ אותו עמוק יותר. הרגשתי את הכאב האחרון והפסקתי לנשום. עיניי נפערו אך ראיתי שחור בעיניי.
"עלה, הערפד המכני." שמעתי את קולו עמוק במחשבותיי, פתאום לא נרתעתי מקולו. להפך, הוא הפך להיות רך ונעים לשמיעה. התרוממתי על רגליי והבטתי בשליח. במהירות הבזק הוא השליך לעברי יתד מעץ והוא ננעץ בליבי, לא הרגשתי דבר. שלפתי אותו באיטיות ומחצתי אותו בחוזקה.
"תגרום לנו גאווה תומאס." הוא אמר, הנהנתי באיטיות. כל רצונותיי היו לשרת את היוצרים. "אתה לא תזכור דבר ממה שקרה כאן, היית בבר ועכשיו הלכת." הוא אמר באיטיות, עיניי נעצמו וכשנפקחו הרגשתי שונה.

יצאתי מן הסמטה שאין לי שמץ של מושג כיצד הגעתי לשם, לפתע גופי נתקל בגופו של כריס. להפתעתי.
"כריס, מה אתה עושה פה?" שאלתי, מופתע. הוא חייך ועיניו נצנצו. מיד הוא זינק על גופי בחיבוק גדול. החזרתי לו בחזרה וטפחתי על שכמו.
"הייתי בטוח שהיוצרים תפסו אתכם." הוא אמר בהקלה, התנתקנו מהחיבוק והלכנו בשבילי הרחובות הצרים והארוכים. "אתה לא תאמין את מי – " הוא התכוון לספר לי משהו בהתלהבות אך הוא קטע את עצמו.
"הכול בסדר אחי?" שאל בדאגה,
"כן, כן. הכול מעולה." אמרתי והמשכנו לצעוד לכיוון ביתה של ג'סיקה.