טעות או מזל?- פרק 8

בנות אני מודה לכן על התגובות שלכן מהפרק הקודם!!!!
את כאלה מדהימות ומושלמות!!!
אני אוהבת כל אחת ואחת מכן!

הבטתי על יקיר, הוא נראה קשוח ומופנם. עיצבנה אותי העובדה שהוא שונא אותי ככה בלי סיבה.
"יקיר", קראתי בשמו ומבטו הופנה אליי.
"אפשר לשאול אותך שאלה?", שאלתי בתקווה שלא יתעצבן עליי ויסכים לדבר איתי מבלי לזרוק הערה מעליבה.
"תשאלי", הוא אמר והופתעתי שהסכים.
"למה אתה שונא אותי?", שאלתי, הוא שתק, בלע את רוקו.
"את באמת לא זוכרת אותי?", הוא שאל בקול חצי צרוד.
"אני אמורה?",שאלתי בתמימות, הפעלתי את זכרוני ושום תמונה לא עלתה בראשי, שום זכר ממנו.
"אז עדיף שנשאיר את זה ככה", הוא קבע עובדה וחנה על יד ביתו.
"אבל", "שום אבל, צאי", הוא פקד עליי, השתחררתי מחגורת הביטחון, הרמתי מריצפת הרכב את תיקי השחור ויצאתי.
"בבקשה", עצרתי אותו, תפסתי את ידו ועיניו השחורות הביטו על ידי האוחזת בידו.
"אל תעשי את זה יותר", הוא הזהיר והשתחרר מידי.
פלטתי אנחת יאוש והלכתי בעקבותיו לעבר ביתו.
פסעתי לעבר המטבח, שושנה עמדה והכינה אוכל.
"היי", אמרתי והשפלתי את ראשי, לא הצלחתי להביט בפנייה מהבושה.
"סול!", היא צעקה בהתרגשות את שמי וחיבקה את גופי הדקיק.
"את לא מבינה איך דאגתי לך", היא אמרה והתנתקה מהחיבוק. היא הביטה על פניי, בדקה שהכל בסדר איתי.
"אני מצטערת, אני…אני לא יכולתי להישאר", אמרתי והעפתי מבט לעבר יקיר שעמד על יד המטבח, שעון על הקיר עם ידיים משולבות על החזה הנפוח שלו.
"לא יכולתי יותר לאכול על חשבונכם", אמרתי חצי אמת, מצד אחד הרגשתי ככה, אבל מצד שני יש את יקיר, תופעה לא ברורה ומאוד קשה לפיענוח.
"את משוגעת?!אבויי לך אם עוד פעם אחת את תרגישי ככה!את נשארת כאן וחסר לך שתברחי לי שוב", היא אמרה בחיוך חצי עצוב.
"לא, אני באתי רק לדבר איתך, אני התחלתי לעבוד, הכל בסדר", אמרתי והרגשתי שהבכי חונק את גרוני, רציתי להישאר, רציתי להיות חלק מהמשפחה שלהם.
"זה נהדר שהתחלת לעבוד, אני באמת שמחה בשבילך, אבל את נשארת כאן, בסדר?יש לנו שיחה לא גמורה", היא הזכירה לי, אני צריכה לספר לה על סיפור חיי, לא באמת התכוונתי לדבר איתה על זה. לא באמת התכוונתי לספר לה את הסיפור הזוועתי שלי, את הסיבה שבגללה עזבתי את הבית וחיי נהרסו.
"בבקשה" "שום בבקשה, תישארי תרגישי בבית. אוריה ויקיר ישמחו לעזור לך בכל מה שתרצי", היא אמרה בתמימות ובכלל לא מודעת שהבן שלה שונא אותי כאילו הייתי השטן.
"טוב", אמרתי לאחר התלבטות קצרה.
"יופי, עכשיו תלכי להתקלח, קניתי לך בגדים, הם מונחים על המיטה בחדר שלך", היא אמרה וחיבקתי אותה, חיבקתי אותה על הטוב לב שלה, על כל מה שהיא עושה למעני. הלוואי והיא הייתה אמא שלי.
"הכל בסדר", היא הרגיע אותי וניגבה את הדמעה שברחה מבלי שארצה מעיני.
"לכי להתקלח בנחת", היא אמרה חיוך וליטפה את פניי ברוך אימהי.
"תודה שושנה", הודתי לה והתקדמתי לעבר החדר.
נכנסתי לחדר, כל כך התגעגעתי לחמימות שלו, למיטה הנוחה, לבגדים הנקיים.
ראיתי ערמות של בגדים מונחים מקופלים על המיטה כולה.
פערתי את עיניי, כל כך הרבה בגדים, כל כך התרגשתי. אני לא ידעתי שאני אצליח לבכות כל כך הרבה אחרי כל מה שעברתי בחיים הקצרים שלי. אני מתרגשת מערמת בגדים, מה שפעם לא הייתי מייחסת לזה חשיבות. היום בשבילי זה דבר מדהים, דבר שצריך להודות לה' על כך.
מאז שעברתי לגור ברחוב, למדתי להעריך כל דבר, כל דבר קטן, אפילו אם זה מחסה בבית נטוש.
שושנה קנתה לי חמישה ג'ינסים, חמש חולצות, שני טרנינגים ושתי פיג'מות ארוכות וחמימות.
היא גם קנתה לי נעלי ספורט ומגפיים שחורות, וגם קנתה לי טייטס שחור ואפור.
היא ביזבזה עליי כל כך הרבה כסף, השקיע בי, זה באמת לא נקלט.
היא דואגת לי כאילו אני הבת שלה.
התחלתי להזיל ים של דמעות, לא יכולתי לא. זה ריגש אותי, היא עשתה מצווה גדולה ואודה לה על כך כל חיי. אני אחזיר לה את הכסף הזה, עכשיו שהתחלתי לעבוד.
***

אחרי המקלחת, לבשתי טייטס שחור, חולצה לבנה ארוכה וחלקה ונעלתי נעליי בית שהיו מונחות בפינה של החדר על יד הספרייה.
נעמדתי מול המראה, מביטה בלבושי היפה ופניי הנקיות, הרגשתי כאילו חיי הופכים להיות טובים, מתקדמים למקום טוב. שאני נמצאת היכן שאני רוצה להיות.
לאחר שהברשתי את שיערי, יצאתי מהחדר והלכתי לחדר אוכל. יקיר ואוריה ישבו שם ואכלו.
"וואו סול!", אוריה צעקה ובחנה את לבושי. יקיר סובב את ראשו וגם הוא החל לבחון אותי מכף רגל ועד ראש. הוא נעצר בעיניי ולאחר שתי שניות חזר להביט על הצלחת שלו.
"אל תגזימי", אמרתי בצחקוק ביישני והתיישבתי על ידה, מול יקיר.
הוא הכניס לפיו כף מלאה באורז עם רוטב אדום של הקציצות והיבט בעיניי.
עמוק אל תוך עיניי, לא הנתי מה פשר המבט הזה, למה הבן אדם הזה מסקרן אותי כל כך, למרות כל השנאה והכאב שגרם לי ועדיין גורם.
השפלתי את מבטי לצלחת המלאה באורז עם רוטב וקציצות.
התחלתי לחפור עם הכף בתוך האורז, מנסה לתפוס את הכמות הנכונה.
"איזה כיף לך שאת עובדת עם יואב, הוא כזה חתיך", היא אמרה בחיוך ויקיר הביט בה במבט רצחני ומאיים במיוחד.
"תסתמי את הפה שלך, מה זה הדיבור הזה?", הוא צעק ואוריה גלגלה את עינייה.
"איך את מסתדרת שם?", היא שאלה, התעלמה מהכעס של יקיר.
"בסדר, הוא ממש מתחשב ובוס טוב", אמרתי בכנות.
"אולי תסדרי לי לעבוד שם", היא אמרה ונשכה את שפתה התחתונה. לא כל כך הבנתי, היא הרי עם שניר, איך היא מסוגלת לדבר ככה?
"אני אנסה", אמרתי והכנסתי אל פי כף עם אורז.
"אוריה, אלדד עוד מעט צריך לבוא, אם הוא יבוא עכשיו תגידי לו שאני במקלחת", יקיר אמר וליבי החל לפעום חזק, כמעט יצא מהמקום מרוב הפחד שהשתלט עליי.
"טוב", היא אמרה בפשטות ואני היחידה שהתרגשתי מבואו.
סיימתי לאכול ופיניתי את הצלחת שלי ושל יקיר. הוא חיי כמו מלך בבית הזה, הכל עושים בשבילו. חוצפן.
"אהובך צריך להגיע עכשיו", אוריה התגרתה בי והכעס החל להחליף את ההתרגשות.
"הוא לא אהובי", גערתי, היא ממש יודעת איך לשגע בן אדם.
"אז את פותחת את הדלת, תוכיחי לי שלא איכפת לך ממנו" "טוב אני אפתח את הדלת", צעקתי מבלי לדעת מה באמת אמרתי, לאן הכנסתי את עצמי, אני תמיד נדפקת בחיים האלה.

סיימתי לשטוף את הכלים והתיישבתי על יד אוריה.
"מה עם שניר?", שאלתי בשקט, שיקיר לא ישמע.
"מעולה, הכל מושלם. אמרתי שיואב חתיך ליד יקיר כי לא רציתי שיחשוד, שבכלל לא יעלה על דעתו שאני ושניר ביחד", היא לחשה ועכשיו הבנתי את הסיפור ממקודם.
נקישות חזקות נשמעו וליבי החסיר פעימה לרגע.
"קדימה, תוכיחי לי", היא אמרה בחיוך מרוצה וכל כך רציתי לחנוק אותה, המבט שלה עיצבן אותי.
קמתי בלית ברירה והתקדמתי לעבר הדלת בהיסוס מוחלט.
שמתי את ידי על הידית ולקחתי נשימה עמוקה וארוכה.