מישהו שומר עלי – פרק עשירי

פרק 10 – תקלה

"ידידות מסתיימת לעיתים תכופות באהבה; אבל אהבה בידידות – לעולם לא."
– צ'ארלס קאלב קולטון
***
עמדתי מול המראה. הייתי לבושה בג'ינס צמוד ובהיר וגופיה בצבע ורוד.
שיערי היה אסוף לקוקו הדוק וגבוה שהשתפל על כתפיי ונעלתי את הסניקרס הלבנות שלי.
לתצוגות האופנה אין צורך לבוא מגונדרת ומהודרת- במילא הם מלבישים אותך בבגדי הסמל של החברה ומאפרים אותך לטעמם. מתחת לעיניי היו שקיות אפרפרות שהעידו על כך שאני לא ישנה טוב בלילה, אבל לא היה לי כוח להסתיר אותן במייקאפ הפעם.
לפתע צלצול טלפון קטע את מחשבותיי.
הרמתי אותו מהמיטה ועניתי מיד לאחר שראיתי על ההצג שאיידן מתקשר.
"היי, לצאת?" שאלתי בשקט.
"כן, תצאי." קולו היה מרוחק וקר, הוא ניתק מיד. תחושת עלבון עטפה אותי
ונשכתי את שפתי התחתונה בפגיעות. מה עשיתי הפעם? למה הוא חזר להיות איידן הקר והמרוחק?
כיביתי את האור ויצאתי מהחדר. נעלתח את הבית והתקדמתי לכיוון הג'יפ השחור המוכר.
נכנסתי לרכב, איידן היה באמצע שיחת טלפון.
"לא, אני עובד על זה, באמת." הוא הסיט את מבטו לכיווני לשניה בודדה ואז מלמל אל הטלפון שהוא צריך לנתק. הוא ניתק את השיחה והחליק את הטלפון לכיס הקידמי של הג'ינס הכהה שלו.
תחילת הנסיעה עברה בשקט מופתי, אפילו לא נשימה או נשיפה אחת נשמעה.
עד שהתעצבנתי.
"מה הקטע שלך?!" אמרתי לפתע בזעם. איידן היה נראה מופתע, אך ההפתעה הזאת נעלמה במהירות.
"מה הקטע שלי?" הוא שאל ברוגע.
ידעתי שהוא עושה את זה בכוונה כדי להרגיז אותי.
"אתה כועס עליי בגלל משהו? עשיתי משהו?" שאלתי בחוסר הבנה. לא ידעתי למה הוא כועס עליי, אבל ידעתי שאם הוא כועס- לפחות שיסביר את עצמו.
"התקשרתי אלייך כי דאגתי לך, ואת מנתקת לי בשניה הראשונה של השיחה?" הקול שלו היה מתון, אך שמעתי את הכעס מבעבע בו.
נכון… ניתקתי לו בשניה הראשונה שג'ו הגיע. זה לא היה יפה, זה היה חוסר כבוד.
"אני מצטערת, היה לי מישהו בדלת." אמרתי בשקט.
"טוב." הוא אמר בקול שקט ובשאר הנסיעה לא דיבר איתי יותר, ואני גם לא ניסיתי לדבר איתו. ידעתי שהוא צריך להרגע.
***
"חצי דקה לעלייה לבמה," הבחור הצעיר שהיה לבוש בבגדים שחורים ועליהם הכיתוב "הפקה" אמר לי. נאנחתי והבטתי פעם אחרונה במראה.
הייתי לבושה בשמלה קייצית נחמדה ומתוקה ובנעלי עקב שחורות. בנוסף לבגדים הפשוטים, המאפרת איפרה את עיניי בגווני ורוד וסגול, ואת שפתיי מרחה באודם ורוד המבשר על בוא הקיץ.
"את עולה עכשיו," הבחור אמר לי, ואני צעדתי באיטיות על נעלי העקב שלי לכיוון הבמה הצרה.
"קבלו אותה, דוגמנית הבית שלנו, הבחורה היפה ביותר בכל יבשת אמריקה, אמה אנדרסון!" הקול הגברי צעק למיקרופון ואני נחשפתי בפני הקהל, שמחא כפיים בנימוס וכמה בחורים שטותיים שרקו לי.
הייתי חייבת לשמור על הבעת פנים רצינית, אבל בכל זאת נופפתי לילדה קטנה וחייכתי אליה חיוך קטן ומתוק. הילדה הייתה חמודה יותר מדי- לא הייתי יכולה להתעלם ממנה.
לפתע ראיתי בקהל זוג עיניים חומות ושיער קצוץ מוכר.
אדם.
מעדתי לפתע, אך התייצבתי במהירות וחזרתי אל מאחורי הקלעים. התנשפתי במהירות וניסיתי להרגע. מה אדם עושה כאן?
"היי." קול יותר מדי מוכר קרא לי. הסתובבתי והבטתי שוב באדם, שהפעם היה קרוב. קרוב מדי.
לא ראיתי אותו הרבה זמן, הוא גידל זיפים.
איך הוא הגיע לכאן בכל כך מהירות?
"אדם," אמרתי בנשימה אחת.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי את השאלה המתבקשת ביותר. מה באמת הוא עושה כאן?
"באתי לדבר איתך." הוא אמר בשקט. לא, אני לא יכולה לדבר איתו. לא עכשיו ולא אף פעם.
"טוב." פלטתי מבלי לחשוב יותר מדי.
לעזאזל, אמה. מה יש לך?
"אמה, את מכירה אותו?" איידן לפתע צץ לידי. העברתי את מבטי אל איידן, שהביט באדם בחוסר אמון. כנראה איידן לא ידע שאם היה שומר הראש שלי לפניו.
"כן, זה אדם. הבן זוג של אחותי." ירקתי את המילים כמעט בגועל. אבל… טוב, מה עוד הייתי יכולה להגיד?
"אוקי." איידן אישר והתרחק מאיתנו. הוא התקרב לכיוונה של המלבישה שלי- קלואי, והשניים התחילו לדבר בלהיטות. מצמצתי בעיניי מספר פעמים כלא מאמינה, ואז כיווצתי אותן בכעס.
הוא מפלרטט עם המלבישה שלי?! אין לו בושה, הוא רוצה לזיין את כל הנשים בעולם!
"היי, אמה, את מקשיבה?" אדם ניער אותי מהבהייה העצבנית שלי בקלואי ובאיידן. הסטתי את מבטי לכיוונו,
"מה אתה עושה כאן, אדם?" הגעתי ישר לעניין. לא היה לי כוח עכשיו ללכת סחור סחור, גם ככה איידן עיצבן אותי מרחוק.
"תחזרי להיות בקשר עם ג'יין, אמה. היא אחותך הגדולה, היא דואגת לך." הוא אמר ברצינות, אבל הייתה סוג של תחינה בקול שלו. גיחכתי. מה, היא ביקשה ממנו שיארוב לי בזמן שאני עובדת?
"אם ג'יין רוצה לחזור להיות בקשר איתי היא יכולה להתקשר אלי, או לבוא אלי. שלא תתן לך לעשות את העבודה שלה." אמרתי בזלזול וכבר התחלתי להפנות לו את הגב וללכת, אך לא. אדם תפס בידי והכריח אותי להשאר.
"אני יודע שטעינו, אני יודע שג'ו חשוב לך, אבל ג'יין היא אחותך. היא אוהבת אותך." עכשיו הוא כבר התחנן.
רציתי להגיד לו שאני לא כועסת, אבל זה היה שקר.
"שתבוא לדבר איתי בעצמה, אני לא רוצה שתעביר לי מסרים ממנה." אמרתי בקור ושיחררתי את ידי מאחיזתו.
"אני אגיד לה." הוא אמר בשקט ואז הלך. כעבור כמה שניות בודדות הוא נעלם מטווח ראייתי, ואני הסטתי את מבטי לכיוון איידן וקלואי.
קלואי הייתה בעלת שיער חום ארוך ויפה. פניה היו חמודות, אבל הגוף שלה היה גולת הכותרת. היה לה את הגוף המושלם- הגוף שכל אישה מייחלת לו.
איידן פלרטט איתה דרך העיניים. הוא הביט בה בשובבות, והיא כנראה אהבה את השובבות הזאת, כי היא אימצה לעצמה את אותו המבט.
נשפתי אוויר בעצבנות וגלגלתי את עיניי. למה ג'וליאן לא יכול למצוא לי שומר ראש נורמלי, שלשם שינוי, באמת יעשה את העבודה שלו וישמור עליי?
הלכתי לכיוון החדר שהיה שייך לי וסגרתי אחרי את הדלת. הבגדים שהייתי אמורה ללבוש בהמשך הערב היו מסודרים על הספה הקטנה שהייתה שם. הבגדים שלבשתי עכשיו היו מכנס קצר בצבע תכלת וגופיה שחורה עם ציור בצבע לבן של מרילין מונרו. הבגדים של חברת ההלבשה הזאת היו פשוטים אבל יפים, וכמובן שקייצים.
בכל זאת, זאת הקולקציית קיץ.
פשטתי את השמלה ונעמדתי מול המראה. הייתי לבושה בתחתונים לבנים עם תחרה וחזיה לבנה ופשוטה. הייתה לי בטן קטנה, ואני הכנסתי אותה ועצרתי את נשימתי. הסתכלתי על הירכיים שלי ועיוותי את פניי בגועל.
"אמה את כאן-" איידן פתח את הדלת לפתע, ומבטו התקבע על גופי.
צרחה מבוהלת נפלטה מפי והרמתי במהירות את השימלה שהורדתי כרגע והצמדתי את הבד הנעים לגופי.
"אתה דפוק?! דופקים בדלת לפני שנכנסים!" צרחתי בזעם. פניי האדימו ואני מניחה ששיערי היה מבולגן על ראשי מרוב הזריזות שבה פעלתי.
"אני דווקא שמח שנכנסתי לחדר בלי לדפוק," איידן חייך חיוך משועשע. עיניו ננעצו בשדיי, ואז ירדו אל רגליי.
"צא מפה!" תפסתי את הדבר הראשון שראיתי- בקבוק מים מינרליים קטן וזרקתי אותו על איידן.
איידן צחק ויצא במהירות מהחדר, סגר אחריו את הדלת.
רצתי במהירות לכיוון הדלת ונעלתי אותה. נאנחתי בשקט וזרקתי את השימלה על הספה הקטנה.
אוף, איידן. אתה כזה מציק.
***
תצוגת האופנה הסתיימה, גל של עיתונאים ומעריצים הציף אותי, ואיידן לא נראה באופק.
"אמה, האם זה נכון שהיה לך רומן עם השומר ראש שלך?" אחד העיתונאים התקרב לכיווני ואני נסוגתי לאחור. ניסיתי להדחף בין כל האנשים ולברוח מהאיזור, אך בכל ניסיון כושל רק נהדפתי אחורה וחטפתי מכות מכל מיני מרפקים.
"לא, זה לא נכון." עניתי על השאלה והעיתונאי לא היה נראה מרוצה מהתשובה שלי. באותו הרגע רק התפללתי לאיידן שיבוא ויציל אותי, אבל נראה היה שהוא לא התכוון להגיע.
לפתע מרפק ננעץ בצד גופי. מעדתי קדימה ונפלתי על הרצפה- הפנים שלי ספגו את המכה הקשה ביותר. הדמעות הציפו את עיניי ושוב הבנתי למה אני שונאת כל כך להיות הדוגמנית המצליחה ביותר בכל יבשת אמריקה.
לפתע טעם מלוח היה בפי ומעט חמצמץ. רגע… דם? נבהלתי והנחתי את ידי על האף שלי, שנזל ממנו בכמויות רבות דם סמיך.
"תקראו לעזרה רפואית, היא מדממת!" לפתע שמעתי צעקה גברית ומבוהלת. הדמעות זלגו במורד לחיי. ניסיתי להתיישב, אך כל הרגליים של האנשים שרצו לראות אם אני בסדר לא נתנו לי את האפשרות לזוז בכלל.
"בבקשה, זוזו, היא צריכה אוויר!" לפתע שני גברים שלבושים במדים לבנים- אני מניחה שהפרמדיקים, הזיזו את כל האנשים. גם האבטחה התחילה לפעול בעניין.
"אמה, היי," אחד הבחורים, שהיה חמוד למראה ובעל משקפיים שחורים הוציא מכיס המכנס שלו פנס קטן.
"היי." אמרתי בשקט ומחיתי את הדמעות שהתערבבו עם הדם שלי.
"איך את מרגישה?" הפרמדיק השני ניסה גם הוא להרחיק את כל האנשים והעיתונאים.
"חרא." אמרתי בשקט. האף שלי פעם בכאב, ואני רק התפללתי שלא שברתי אותו.
הפרמדיק צחק והוציא מהארגז שהיה לידו צמר גפן וחומר חיטוי.
"קוראים לי דרו, אני בן עשרים ושבע ואני פרמדיק," דרו התחיל לספר לי על עצמו ואני צחקקתי בשקט,
"אתה מנסה להסיח את דעתי מהכאב?" הרמתי את גבותיי בשאלה, אך מיד התחרטתי על כך.
הגבה שלי שרפה.
"יש גם חתך בגבה?" שאלתי, ולא יכולתי להביע את העצב שלי.
דרו הנהן וטבל את צמר הגפן בחומר חיטוי.
"זה קצת יכאב, אבל את תהיי בסדר." דרו חייך ברכות והחל לחטא את הגבה שלי, זה שרף.
"האף שלי שבור?" שאלתי, והבטתי בדרו, שהיה עסוק בלהציל אותי.
היה לו שיער שטני ופרוע והעיניים שלו היו אפורות, הסתתרו להן מאחורי המשקפיים.
"לא, את תהיי בסדר." הוא הוציא פלסטר מהארגז שלו והניח לי על הגבה.
"רק חתך קטן." הוא חייך ואז פנה לטפל באף שלי.
לאחר שסיים לטפל באף שלי, הוא שאל אם כואב לי בעוד איבר בגוף.
הנהנתי והצבעתי על צד הגוף שלי, שכאב בצורה בלתי נתפסת, כאילו נשברו לי כל העצמות.
"תני לי לראות," הוא חייך חיוך קטן והושיט את ידיו אל חולצתי. הוא הרים אותה במעט, ואני הסמקתי עד שורשי השיער שלי.
לעיניי שנינו התגלה סימן אדום ענקי ונפוח, ואני באותו הרגע חשבתי שאני עומדת להתעלף.
"אני… אני…" גמגמתי, נשימתי הפכה למואצת. אף פעם לא התמודדתי טוב עם סימנים כאלו ואחרים.
לפתע ידיו של דרו הונחו על כתפיי.
"היי, תנשמי, לאט." דרו שיפשף את כתפיי בתמיכה וברכות. הנהנתי באיטיות ונרגעתי מעט.
"אני… אף פעם לא אהבתי לקבל מכות."
אה, אבל לדחוף אצבע לגרון ולהקיא כן?
"אני לא חושב שיש מישהו שאוהב." הוא צחק. הסמקתי מעט.
"אני צריך שתתלווי אלי לבית חולים, אני צריך לבדוק אם יש לך זעזוע מוח." דרו התיישר ועזר לי לקום גם.
כל האנשים כבר ממזמן נעלמו ורק אני ודרו היינו באותו האיזור הנטוש, הסמטה שמאחורי הבניין בו הייתה תצוגת האופנה.
"אמה!" לפתע נשמע קולו של איידן. הוא רץ לכיווני, לחיו אדומות ושיערו פרוע. החולצה שלו הייתה מקומטת והרוכסן שלו היה פתוח.
"הרוכסן שלך פתוח," ירקתי בקור.
"מה קרה לך?" הוא הביט בי באימה.
"מה אכפת לך, דפוק אחד?!" התקרבתי אליו ודחפתי אותו, או יותר נכון- ניסיתי לדחוף אותו.
איידן היה נראה מבוהל ולא מבין מה קרה.
"אמה, את לא צריכה להתעצבן עכשיו, בואי נקח אותך באמבולנס לבית חולים." דרו התקרב לכיווני, ושוב רוגע עטף אותי.
"אוקיי." אמרתי בשקט ופסעתי אחורה באיטיות.
"אני בא." איידן התקדם לכיווני.
"אני לא רוצה שתבוא." נבחתי. הדמעות כבר זלגו על לחיי ללא כל שליטה מצידי.
הוא זיין בזמן שאני נרמסתי על ידי אנשים וקיבלתי מכות על ימין ועל שמאל?! הוא השאיר אותי לבד לטובת זיון?!
"אני לא שואל אותך." הוא אמר בעקשנות.
הוא כזה דפוק.
***
"את בסדר, אמה. תשארי פה חצי שעה ואני אארגן לך טופס שחרור." דרו חייך אלי חיוך רך ויצא מחדר הבית חולים. מה שהיה הכי מוזר שדרו טיפל בי גם בבית החולים, כמו רופא.
והוא הרי פרמדיק, לא רופא.
לא הספקתי אפילו להגיד לו תודה. עצמתי את עיניי וניסיתי להרגע. דרו חבש לי את הבטן ואמר לי שיהיה לי סימן גדול ומכוער מחר, אבל שזה הדבר היחיד שזה יהיה.
אבל אני רתחתי. רתחתי מזעם. כעסתי על איידן- הוא כזה דפוק!
לפתע שמעתי דפיקה על הדלת. פקחתי את עיניי.
"כן?" שאלתי. הדלת נפתחה, איידן עמד בפתחה. החמצתי את פניי, אך כאב תקף אותי. הכל בגלל הדפוק הזה.
"מה?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"אני מצטער-"
"על מה? על שלא עשית את העבודה שלך ושזיינת את קלואי בזמן שהיית אמור לשמור שלא יקרה לי כלום?" שאלתי בכעס.
"אתה דפוק, איידן. אני מבינה שאתה אוהב סקס, אבל למה בזמן שאתה אמור לשמור עליי, ולא כי אתה רוצה, אלא כי זאת העבודה המזדיינת שלך, ומה לעשות, העבודה שלך זה לעשות עליי בייביסיטר!" הקללה הגסה נפלטה מפי כמעט בקלות.
"כן, ראיתי אותך בבגדים תחתונים ועמד לי הזין, מה לעשות שהייתי צריך להוריד אותו איכשהו?!" הוא התעצבן גם.
על מה הוא כועס, המטומטם הזה?!
"מעניין לי את אתה יודע מה שהיית חרמן, תשלוט בעצמך, אתה לא ילד בן ארבע עשרה, אתה גבר בן עשרים ושש!" הרגשתי שאני נוזפת בילד קטן שעשה מעשה אסור.
אבל מה לעשות, הוא פשוט מרגיז אותי! הוא כל כך מעצבן!
"אני לא אשם שאת בלתי נסבלת, ושאני פשוט לא מסוגל להיות איתך באותו החדר, כי את כל כך ילדותית ומעצבנת ומפונקת שלא יודעת לקבל לא, ילדה קטנה של אבא, שגדלה עם כפית זהב בפה, כי אבא שלה לא ידע להגיד לה לא!" הוא צעק בכעס, פניו נהיו אדומות ואז יצא מהחדר. המילים שקעו בתוכי לאט לאט.
אני… אני מעצבנת? ילדה קטנה ומפונקת? הוא לא יכול להיות איתי באותו החדר?
הדמעות הציפו את עיניי, והרגשתי דקירה חדה בליבי. אז זה מה שהוא חושב עליי? זה מה שכולם חושבים עליי?
בעיניים רטובות ובראיה מטושטשת לקחתי את הטלפון שלי מהשידה שלצד המיטה וחייגתי לג'וליאן.
"אמה? אלוהים, עכשיו קראתי באינטרנט על מה שקרה, את בסדר?" ג'וליאן שאל אותי בדאגה עוד לפני שבכלל הספקתי להגיד דבר-מה.
"אני בסדר, ג'ול." ייבבתי בבכי. הדמעות זלגו במורד לחיי וכל גופי רעד מהבכי.
"את רוצה שאני אפטר את איידן?" קולו של ג'וליאן התקשח. משכתי באפי,
"לא, ג'ול. זה בסדר." ניסיתי לייצב את קולי, אך הניסיון הזה היה לשווא. בכיתי. כאב לי.
גם האף וגם בלב.
זה מה שאיידן חושב עליי?
"ילדונת, תבקשי מאיידן שיחזיר אותך לבית ואני אתקשר לג'ו שיבוא להיות איתך." ג'וליאן ניתק את השיחה עוד לפני שהספקתי להגיד לו שאני לא רוצה לראות את איידן בזמן הקרוב.
***
אחריי שדרו שחרר אותי מבית החולים יצאתי מהמבנה הענק וראיתי את איידן נשען על הקיר ומעשן סיגריה.
התעלמתי ממנו והלכתי לכיוון שיירת מוניות.
"אמה," לפתע קולו של איידן נשמע מאחורי. סובבתי את ראשי אליו וראיתי אותו מתקדם לכיווני. הוא זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך עליה עם הרגל.
"מה?" שאלתי בשקט. אני דיי בטוחה שהעיניים שלי עדיין אדומות מכל הבכי.
"אני מצטער." הוא אמר בשקט.
"אין לי מה להגיד לך." אמרתי בקור, הסתובבתי בחזרה והמשכתי להתקדם לכיוון שיירת המוניות.
"חכי," ידו נכרכה סביב המפרק של יד ימין שלי.
"אני אקח אותך הביתה." הוא אמר, קולו כמעט ולא נשמע. הסתובבתי אליו והנהנתי.
זה שתקח אותי הביתה לא אומר שסלחתי לך, חתיכת דפוק.
התקדמנו לכיוון הג'יפ בדממה. אני לא דיברתי, איידן לא דיבר.
רק שהוא התחיל לנסוע, הוא התחיל לדבר;
"אני מצטער, אמה. אני לא שלטתי בעצמי, אני לא באמת לא יכול להיות איתך באותו החדר או לא סובל אותך." הוא אמר ברכות, ואני הסטתי את מבטי אל החלון.
"טוב." אמרתי ביובש.
"אני באמת מצטער." הוא חזר ואמר, ואני חושבת שהלב שלי התרכך מעט.
"בסדר." קולי היה מעט יותר רך.
"סלחת?" הוא עצר את הרכב בשוליים, הבטתי בו בשאלה.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"אנחנו לא נזוז מכאן עד שתגידי לי שסלחת לי." הוא חייך ואני ניסיתי להעלים את החיוך שרצה להמרח על פניי, אך בכל זאת החיוך רק גדל וגדל.
"אני רואה את זה," הוא הציק ואני נהמתי בחוסר אכפתיות, אך החיוך עדיין היה מרוח על פניי.
"את יפה שאת מחייכת," איידן החמיא לי.
גלגלתי את עיניי,
"עכשיו התחלת להתחנף, איידן? לא ידעתי שאתה גבר של התחנפויות." אמרתי בשעשוע ואז הוספתי בהתגרות,
"לא ידעתי בכלל שאתה גבר." צחקתי והבטתי בו. הוא לא היה נראה כועס או נעלב, הוא פשוט חייך.
חייך והביט בי.
"מה?" שאלתי החוסר הבנה. החיוך שלו רק גדל.
"יש לי משהו על הפנים?" אמרתי בדאגה. כן, אמה. יש לך פלסטר על הגבה ואף אדמדם.
"את פשוט כל כך יפה, גם אחרי שפיצצו אותך מכות." אני חושבת שהוא ניסה להחמיא לי, אך אני רק צחקתי בקולניות.
"אם היית רואה איך הייתח נראת שם, על המדרכה. אני נשבעת שהיית צוחק."
"אם הייתי שם לא היה קורה לך כלום." הוא אמר ואז הסיט את מבטו לשניה לחלון.
"אני צריך לשמור עלייך." הוא אמר ברכות.
הנחתי את ידי על ידו והוא הפנה את מבטו אלי. חייכתי חיוך רך,
"אתה שומר עליי."