הכאב שנשאר

היי כולם,
זה הסיפור הראשון שלי ואני מקווה שתהנו לקרוא אותו אבל זה רק חלק ממנו כי עדיין לא גמרתי אותו.. כל ביקורת תתקבל בשמחה:]

החלום שלא נגמר תמיד משאיר בי תקווה. שהוא יישאר ולא ילך לעולם. עולם בו אין כאב, עצב ואפילו קנאה. עולם בו הכל טוב יותר.
לפתע, השעון המעורר הארור הזה עם הצילצול המעצבן העיר אותי, והחזיר אותי למציאות הכואבת, לעולם האמיתי. אני יודעת שבחיים העולם לא יהייה כמו שהייתי רוצה.
הייתי תשושה, לא ישנתי כל הלילה חוץ מהשעה האחרונה שנשארה. הייתי חייבת להכין עבודה. קמתי בלית ברירה התלבשתי, הסתרקתי,צחצחתי שיניים ורצתי בריצה לתחנת האוטובוס, עם המון דאגות, כי כל יום אמא שלי יכולה למות, היא חולת סרטן. קשה לי לחשוב שעוד מעט היא לא תהייה בעולם הזה והחיים שלי יהיו בזבל. כמו תמיד, גם הפעם ראיתי את האוטובוס חולף על פני וכל הילדים צחקו עלי. רצתי במהירות לבית הספר בתקווה שסוף סוף אני לא אאחר אבל כהרגלי, איחרתי. "כמה מפתיע" אמרה המורה שלי לאזרחות. "רייצ'ל שוב איחרת, יש לך עוד תירוץ מעניין לפשר האיחור?" "לא" עניתי בקול צרוד ומפוחד. התיישבתי במקומי וייחלתי שהיום הזה כבר ייגמר.אבל כמו תמיד הוא היה משעמם ואיטי. כאשר חזרתי מבית הספר והגעתי לביתי הטלפון צילצל. לקחתי את שפופרת הטלפון ועניתי:"הלו?" "שלום אני מדברת עם רייצ'ל ג'ורדן?" "כן" עניתי. "עם מי אני מדברת?" "אנחנו מקופת החולים,רצינו להודיע לך כי את צריכה להגיע אלינו בהקדם האפשרי. זה בקשר לאימך." נבהלתי, פחדתי שקרה לה משהו. עניתי במהירות:" מה קרה לה? איך היא? היא תחייה?" אך לא הספקתי לשאול את השאלה והטלפון כבר נותק.
לקחתי את התיק שלי ורצתי אל עבר תחנת האוטובוס. כשהגעתי לבית החולים רצתי במהירות לחדר בו אימי נמצא. באמצע הדרך נתקלתי באחות המרפאה. "רייצ'ל חמודהאני מצטערת להגיד לך אך אימך הולכת למות בעוד דקות ספורות."
הייתי המומה.פי נפתח לרווחה. דמעות הציפו את את פני.. הלכתי במהירות לחדרה של אימי ואלו היו מילותיה האחרונות:" רייצ'לףאני תמיד אשמור עלייך מלמעלה, אני אוהבת אותך". "גם אני". קולי היה חנוק מדמעות. "את האישה הכי טובה בעולם." מאז, כבר לא ראיתי אותה יותר.
הלוייה נערכה יום לאחר מותה.כל הקרובים שלי באו לנחם אותי אך דבר לא עזר. לא יכולתי לדבר. פני התמלאו בדמעות שהציפו את גרוני. מאז מותה של אימי הייתי מסתירה את פניי בפוני ושמה על ראשי את כובע הקפוצ'ון. לא רציתי שאף אחד יסתכל עלי.
חזרתי הביתה עוד המומה מהלויה. לא יכולתי לנשום. הלב שלי הלם בחוזקה. הראש שלי היה מורכן כלפי מעטה. אני מרחתי לאלוהים" איך יכולת לעשות לי את זה? אתה ממרר לי את החיים שלי. לקחת ממני משהי כל כך קרובה.מה זה עושה לך טוב"? נשברתי, לא יכולתי להחזיק מעמד.רציתי פשוט למות.
אמא שלי הייתה האישה היחידה שתמיד הבינה אותי,דאגה לי, עשתה הכל בשבילי. ובלעדיה זה קשה לחיות.
הגעתי לפתח דלת ביתי טרקתי אותה בחוזקה ונשארתי בחדר. רציתי להיות לבד. אחרי שעה יצאתי מהחדר ולקחתי בקבוק יין. שתיתי בלי סוף. הגברתי את המוזיקה האהובה עלי והשתחררתי. בחיים שלי לא הרגשתי טוב יותר.הייתי כל כך מאושרת.היין ניתק אותי מהמציאות הכואבת. נתו לי להרגיש כל כך משוחררת.עד שהגיע הרגע שהקאתי את הנשמה שלי. היו לי סחרחורות.
נחתתי על הספה ונירדמתי. בחיים שלי לא השתכרתי. הייתי חייבת לפרק את הכאב שהתחולל בי.
…….
קמתי בבוקר מצילצול מחריד אזניים. "הלו" עניתי לשפופרת הטלפון. "רייצ'ל, היי זה אבא איך את מרגישה חמודה"? "בסדר" עניתי. למרות שלא הרגשתי כך.
ההורים שלי גרושים. אבא שלי גר באוסטרליה ואני גרתי עם אמי בישראל.
"רייצ'ל, רציתי להציע לך לבוא לגור איתי ועם חווה" ידעתי שכדאי לי לטוס. גם ככה אני לא סובלת את הסביבה שאני נמצאת בה כעת. עניתי לו שאני אטוס אליו בעוד כמה שבועות, וכך היה.
מאוד התגעגעתי לאבא שלי.
סידרתי את כל העיניינים לפני הטיסה. מזל שאני בת 18 אחרת הייתי צריכה לטוס עם דיילת צמודה למשך כל הטיסה.וזה לא כל כך כיף.
אחרי שחיכיתי שעה,עליתי על המטוס. זאת טיסה בלתי נסבלת.לא יכולתי לשבת שם כל כך הרבה.
לא הפסקתי לחשוב על אימי. לחשוב עליה גורם לי לבכות. אני חייבת לחזור לחיים אחרת אני באמת אתאבד.
כשהגעתי לאוסטרליה, אבא שלי חיכה לי עם חווה אישתי. אני רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק. אני מפחדת לאבד אותו כפי שאיבדתי את אימי. כאני מסתכלת לו בעיניים אני נזכרת באמא ומתחילה לבכות.
כשהגעתי לבית של אבא שלי נכנסתי לחדר ולא יצאתי. לאחר כשעה חווה דפקה על הדלת אבל לא הייתה לי סבלנות לשיחה מלב אל לב.
הייתי תשושה. לא יכולתי לפקוח אצ עיניי. רציתי לשקוע בשינה עמוקה ולשכוח מכל הצרות האלה. שאני אתעורר מהחלום ואימי תחבק אותי.אבל החלום הזה לא יכול להתגשם לעולם.
כואב לי שאין מי שאני אוכל לספר לו את כל הסודות שלי. מישהו שיהייה שם בשבילי.
לפתע, עצמתי את שתי עיני ושקעתי בשינה עמוקה.
…
ביום למחרת, קמתי מוקדם בבוקר כדי ללכת לתיכון חדש, שנה חדשה, אנשים חדשים.
אבא שלי התלווה אלי כדי לרשום אותי לתיכון.
כשהגעתי לכיתה כל הילדים בחנו אותי מכף רגל ועד ראש. הייתה שתיקה.
התיישבתי באחד הכיסאות, שמתי על ראשי את כובע הקפוצ'ון ושמעתי באמ. פי עד שהמורה הגיעה.
בפעם הראשונה שלי שלא איחרתי.
כשהיה צלצול לתום השיעור, רצתי לקפיטריה לאכול ארוחת בוקר.. היה שם מבחר רב. לקחתי קערת קורנפלקס והתיישבתי בפינה, לבד.
לפתע נגשה אלי ילדה בעלת שיער זהוב ומתולתל, עיניים בצבע תכול. היא הייתה רזה וגבוהה.
"היי". היא אמרה. נהדר עוד אנשים חשבתי לעצמי. " קוראים לי ג'ניפר,אני לומדת איתך בכיתה.אכפת לך אם אני אשב ליידך"? "לא" שיקרתי.
היא סיפרה לי על עצמה. דווקא היה ממש נחמד לדבר איתה יותר ממה שחשבתי. כשהיום נגמר, חזרתי הביתה בכבדות. ישר הלכתי להתקלח, להתרענן.
האמבטיה הייתה מלאת קצף.טבלתי את גופי בתוכה והייתי כל כך רגועה. הייתי צריכה את זה. הכנסתי את ראשי לתוך המים החמימים והרגשתי כל כך טוב. לא רציתי להוציא אותו משם. פשוט רציתי למות ככה בשלווה . לראות את אימי. אבא שלי שם לב שהתעכבתי מאוד באמבטיה ונכנס לראות מה קורה. כמעט טבעתי למוות. אך לא היה לי אכפת.
הרגשתי כל כך טוב. אבא שלי חילץ אותי מהאמבטיה במהירות והזמין אמבולנס. אבא שלי כל כך נבהל. הוא בכה.
אבל בסוף הצליחו להחיות אותי.
נרדמתי על המיטה בבית החולים ולא היה לי שמץ של מושג איפה הייתי. הסתכלתי סביבי ואבי הסביר לי מה קרה.
כנראה קיבלתי זעזוע מוח קל.
חזרתי ביתי עייפה ומוטשת ונחתתי על המיטה.
רציתי לשכוח מכל הקשיים, הכאבים והעצבים. שפוט לברוח. כל כך קשה להתמודד לפעמים.