צבע הדעת – פרק 2

השמש עמדה לה באמצע השמיים, יוקדת בחומה הרב ומכריזה על בואה הרשמי של חופשת הקיץ. כמה ציפורים מצייצות נותרו מגינות על עצמן מתחת לענפי עצים רחבים בעוד שלל ציפורים עפו בשמיים בשיירות ארוכות ויפהפיות. הרחובות הארוכים היו ריקים ומידי פעם עברו מכוניות מועטות מלאות בנערים בדרכם לפתוח את החופש בים הקרוב, מנסים לברוח מהחום הכבד אל מקום קריר ונעים. אם הייתם שואלים את אנג'י, היא לא הייתה קוראת למעקב בשמש החמה 'תחילת החופש הגדול' הכי טוב שהיה לה.
אנג'י הלכה ברחוב שהיה כמעט ריק לגמרי, לבושה עוד בבגדיה מיומה האחרון בבית הספר (שהיה מלפני כמה שעות קצרות) ושיערה האדמוני היה אסוף בצורה מרושלת ולא מתוחה, בניסיון עלוב להעיף את שיערה מפניה.
אנג'י אף פעם לא אהבה את השמש, או תקופות ארוכות עם שמש יוקדת וקשה – השמש שורפת, כואבת, מעיקה והופכת את אנג'י אדומה אחרי זמן קצר עד כדי גיחוך. היא מצאה משהו הרבה יותר נוח וכיף ביום שלג נעים וקר מאשר חום ולחות שלא נגמרים, וידעה שברגע שתחזור הביתה תבלה את רוב החופש שלה בתוך חדרה הקריר, שכובה על המיטה, עם אוזניות טחובות לאוזניה ומחשבה היקר פרוש לפניה. לפני זה היא חייבת לברר מי זה הנער הזה שהיא עוקבת אחריו כבר זמן רב.
הוא הלך לפניה, טוחב את ידיו במכנסי ג'ינס כחולים וארוכים ולובש גופייה שחושפת זוג ידיים שריריות ושזופות. שיערו השחור המבריק היה מעט פרוע וראשו נע מידי פעם מצד לצד בזמן שהביט לצדדיו – אך עדיין לא ראה אותה.
מאז שראתה אותו מדבר עם הנערה מבית ספרה ולוקח ממנה כסף, היא לא יכלה להוריד ממנו את העיניים. הוא היה מסתורי ומוזר, אבל גם כל כך.. מיוחד.
אולי אנג'י הייתה מובכת להגיד זאת בקול, אבל הסיבה האמיתית שעקבה אחריו היה האור. מהרגע הראשון שראתה את הנער הוא זרח, כל עורו היה מוקף בהילה עדינה בצבע לבנבן-כסוף. מהרגע הראשון, שלקח כסף מהבחורה בעלת הגופייה הצהובה, ההילה שעטפה אותו גרמה לליבה של אנג'י לסעור ולדפוק במהירות. בעורה עברה צמרמורת נעימה בעוד בידיה תחושת עקצוץ מכאיבה מעט לא הפסיקה עד עכשיו.
היא לא ידעה אם לחשוש וממה – אולי היא צריכה לחשוש מזה שהנער מואר כמו מנורת שולחן? או מהעובדה שהיא עוקבת אחריו למקום לא ידוע? או בכלל, שהיא היחידה שרואה את זה? משהו בתוכה ציווה עליה לחזור הביתה, הסביר לה שכנראה כל הזמן הזה היא הזתה בגלל החום, אך מצד שני, היא לא בטוחה שזה בכלל אכפת לה. היא חייבת לדעת. ועכשיו.
אנג'י הלכה בעקבות הנער המסתורי שמתח את ידיו לצדדים בזמן שהמשיך ללכת, חושף לעיניה הירוקות של אנג'י את המשפט שחרוט על פרק ידו הימנית – 'אני יודע מי אני'. אנג'י הרימה גבה בסקרנות והגבירה את קצב הליכה.
מרחוק היא ראתה חבורת נערים מתקרבת לכיוונם ונדחקה לקיר הקרוב, מסתתרת וממשיכה להשקיף על הנער הזוהר. היא ניסתה לספור אותם, לא שאנג'י הייתה חזקה כל כך במתמטיקה, אך היא הייתה כמעט בטוחה שחבורת הנערים גבו שישה ולא יותר.
אנג'י לא ידעה אם לחשוש מהם, או לצחוק מכך שהם נראים כמו חבורת בריונים מהסרטים של המאה הקודמת. ששתם לבשו מכנסי ג'ינס שחורים ארוכים וגופייה שחורה ופשוטה. מעליה כל אחד מהם לבש ג'קט ג'ינס קרוע ומלוכלך שנראה היה כאילו הם גזרו אותו בעצמם. על ידיהם היו מצוירים ציורים מטושטשים ולא מוצלחים במיוחד שאנג'י לא הצליחה לזהות.
הם התקדמו בצורת פירמידה, שגרמה לאנג'י לצחקק בקול חלש. היו שלושה נערים שזופים שאנג'י בקושי הצליחה לראות את שיערם, שניים הלכו מלפניהם ולשניהם היה שיער שחור כפחם ועיני דבש בהירות, דבר הגרם לאנג'י להסיק שהיו תאומים. והיה אחד שעמד בראשם, בין שני הנערים שחורי השיער.
הוא היה דיי גבוה ועורו היה בהיר, מה שגרם לג'קט הג'ינס שלבש להיראות הרבה פחות מחמיא לגופו משאר הנערים. שיערו הבלונדיני הבריק באור השמש החמה ועיניו הירוקות, שדמו לעיניה של אנג'י, הביטו בנער בגיחוך מסויים. הוא שילב את ידיו השריריות בזמן שגבו נטה מעט לאחור. אנג'י תארה לעצמה שהוא בטח חושב שהוא נראה מפחיד יותר ככה, אך בעיניה הוא היה נראה כמו שיכור באמצע הלילה.
"נו, הוא חזר." הגיחוך שלו היה ארוך ומייגע, וכלל לא מפחיד ומאיים, אך בכל זאת אנג'י הסתתרה מאחורי חבילות קרטון ריקות שנחו צמוד לפח אשפה גדול, מביטה בזהירות בקרב שעמד להיפתח. היא לא ידעה למה, אבל היא יכלה להרגיש את הנער הזוהר מגלגל את עיניו וראתה מזווית עיניה את ידיו משתלבות זו בזו, בדומה לנער הבלונדיני. "יש לך בעיה עם זה?"
"אני לא אוהב שמקוללים מסתובבים.. באזור שלנו." במשמע קולו של אחד מנערי החבורה אנג'י דחפה את ראשה קדימה, כדי להשקיף כמה שאפשר.
מקולל? מה זאת אומרת מקולל?
אפשר היה לראות שהנער הזוהר נפגע מהעניין. הוא נאנח והשפיל את פניו, מה שגרם לאורו לנבול ולהיעלם כמעט לגמרי בזמן שהחבורה צחקו ביניהם והביטו אותו בשלל עיניים בוחנות וסורקות. הראשי ביניהם, שאנג'י זיהתה בברור שהשם 'רוי' כתוב על אמתו, התקרב אליו בגיחוכים והניח יד על כתפו. "אל תדאג. אם תבקש סליחה יפה אולי לא נכסח אותך."
לפתע בשנייה אחת ההילה הלבנה שהקיפה אותו התפשטה וגדלה במהירות. הוא תפס בגרונו של רוי בחזקה והרים אותו בעוד הוא מתרומם בעצמו. רוי ניסה להשתחרר ולקרוא לחבריו לעזור לו, אך הם צעדו כמה צעדים לאחור. הנער הסתובב והפנה את גבו לחבורה והביט עמוק אל תוך עיניו הירוקות של רוי. "תסתלק מכאן."
זו הייתה הפעם הראשונה שאנג'י ראתה את עיניו של הנער. עיניו האפורות נצצו באור ובכוח ודמו לסערות קטנות שמשתוללות בתוך עיניו. היא לא הפסיקה לבהות בעיניו, בעוד הוא חונק את הבריון הבלונדיני שמסמן לחבריו לתקוף.
אנג'י רצתה לצרוח ולהזהיר אותו, אך לפני שהפסיקה לפצוח בפיה שני הנערים שחורי השיער הוציאו מכיסיהם זוג סכינים, אחד לכל אחד מהם, והתקדמו לכיוונו בשקט. אנג'י נאנקה בפחד והתכופפה בעוד כיסתה את פיה בכף ידה. רגשות האשם בערו בה אך הפחד על חייה בער יותר.
"תסתלק. שמעת אותי?!" הנער תפס בצווארון גופייתו של רוי וטלטל אותו בחזקה, אך שפתיו הדקות של רוי היו מתוחות לחיוך שבע רצון. "תמיד היית נער מקולל, ותמיד תישאר."
חבריו של רוי צרחו כפתיחת מלחמה ועיניו של הנער המקולל התרחבו לשנייה. הוא הסתובב במהירות, מעיף את רוי על שני הנערים עם הסכין, ורץ לכיוון השניים האחרים- בעוד אנג'י מציצה מאחורי חבילות הקרטון הגדולה ומתכווצת בפחד.
שלוש נערים החלו בניסיון נואש לפגוע בפניו באגרופים מהירים, אך הוא התכופף במהירות והתחמק. כמו מתאגרף מיומן, הוא הנחית על נער אדמוני עם עיניים בהירות אגרוף מהיר וישיר לאפו, שגרם לו להתרסק על הרצפה ולהתחיל ליילל בכאב על אפו הכואב, בזמן ששני הנערים האחרים הקיפו אותו. במהירות הוא בעט בעיטה גבוה בבטנו של הנער הגבוה יותר מן השניים, בעל שיער חום מגולח ועיניים שחורות לחלוטין, והפיל אותו על בטנו של הנער האדמוני. הנער השני, בעל עיניים כחולות מפוחדות ושיער בלונדיני פרוע, רעד לפני שתפס את רגליו וברח מהמקום. "הפמלייה שלך לא כל כך מיומנת, אני רואה."
לא עברו יותר מכמה שניות עד ששני התאומים, שאנג'י הצליחה לזהות את שמותיהם כטום וג'ק, מקיפים אותו מכל צדדיו, ובראשם עמד רוי והביט בנער בגיחוך קל. "התאמנו קצת."
שני התאומים החלו בסדרת בעיטות ומכות מהירות וכואבות לכיוונו של הנער משני צדדיו, בזמן שהוא נותר בניסיון עלוב להדוף את מכותיהם ולהגן על עצמו. אנג'י נצמדה לחריצים כמה שיכלה והביטה בקרב בפחד, מתחננת שהנער ינצח אותם.
הוא חייב. הוא חזק!
ג'ק, שעמד משמאלו של הנער, בעט בחזקה בבטנו של הנער שנהדף אחורנית. והשתדל להתחמק מכמה שיותר מכות שיכל. הוא הרים את אגרופו לכיוון פניו של רוי במכה רבת עצמה, אך לפני שאגרופו פגע בפניו של רוי סכין חדה שרטה את גבו העליון והוא צרח. אנג'י החניקה צעקה בזמן שהנער קרס על ידיו, מונע מעצמו ליפול לגמרי, ומסתכל אחורנית. שריטה עמוקה ורחבה התפרסה על גבו העליון, כמעט מתחילת כתפו, ונמתחה עד אמצע גבו. הדם שנזל הכתים את גבו ונזל מעט על מכנסיו ועל ידו הימנית, והוא נשך את שפתו בכאב.
אנג'י הביטה בגופו המדמם באימה, וידיה החלו לשוטט אחר כל דבר שיעזור לה להילחם מול רביעיית הנערים שהחלו לסגור עליו יותר ויותר.
"ציפיתי ליותר למישהו שאמור להיות.. מאיים." בעיטה חזקה פגעה בריאותיו של הנער מן אחד הנערים שחורי השיער. הוא נאנק בכאב ונפל אחורנית, מנסה לקום ולהילחם.
"אולי הגיע הזמן לגמור עם האגדה האורבנית המטופשת הזאת על הנער המקולל של העיר." ריין צעד קדימה והביט בארסיות בעיניו, אך עיניו של הנער נראו ממוקדות וחדות. "לא. אתם עוזרים לי לקום."
אנג'י חיטטה בחפצים אשר היו פזורים מסביבה שלפתע הרימה את מבטה לעבר חמשת הנערים בסקרנות. הם עמדו בגב ישר, מביטים אל עומק עיניו הסוערות של הנער, ושתקו בלי לזוז. לא עברו יותר מכמה שניות עד שכל ארבעת הנערים הושיטו את ידיהם השמאלית לכיוונו, מציעים לו עזרה לקום.
אנג'י הביטה במעשה בעיניים פעורות בזמן הנער תפס בידו של רוי בחזקה וקם ממקומו, מביט בו במבט זועם וקר. "אתם לא תעזו לפגוע בעוד מישהו. נכון, רוי?" רוי, אשר נותר בחוסר הבעה, הנהן כציות לפקודה, ואחריו כל שאר הנערים עשו כמוהו.
"יופי." למרות שהנער צלח במשימתו, הוא לא נראה פחות עצבני וכועס. באגרופים חזקים, הוא פגע בפניו של רוי, שקרס והתעלף באותו הרגע, ומיהר לפגוע בכמה שיותר מן הנערים.
היה נראה לאנג'י שמה שלא עבר עליהם נעלם, והם הביטו בנער בכעס בזמן שעילף נער נוסף. אנג'י מיהרה לחטוף כל דבר שראתה מסביבה.
"אתה תשלם, מבין?!" שני התאומים שנותרו לעמוד מול הנער צרחו שלפו את סכיניהם, אך הוא היה זריז יותר. הוא בעט בחזקה בביטנו של טום, שעף מן הדף עד שגבו פגע בקיר הקרוב אליו, והוא קרס לרצפה.
"אני אהרוג אותך כאן ועכשיו." קולו של ג'ק היה זועם ורועם והוא מיהר לתקוף את הנער עם סכינו השלוף. אנג'י נאנקה במהירות והצליחה לתפוס בחפץ כבד – קרש עץ חום וכבד.
נראה היה שהנער לוחם טוב, אך גם היה ג'ק. הוא בעט במהירות ברגלו ודקר את כתפו השמאלית בחזקה עם סכינו. הנער הזוהר נאנק בכאב וגרר את עצמו מעט אחורה, בעוד ג'ק מתקרב אליו בצעדים נוקשים ובטוחים.
לא היה זמן לחשוב. אנג'י קמה במהירות ורצה אל מאחורי גבו של ג'ק. היא הצליחה לתפוס מבט מופתע מן הנער לפני שצרחה והטיחה את קרש העץ בראשו של ג'ק.
………………….
"אתה בסדר?!" אנג'י חיזקה את אחיזתה בקרש העץ שהיה בידה והביטה בנער בזוג עיניים ירוקות פעורות. היא פחדה להביט למטה, לגלות אם הנער שלפני כמה שניות חבטה בראשו התעורר או גרוע יותר. שיערה האדמוני אשר כיסה מחצית מפניה נע מעט בזמן שהתנשמה בכבדות ועיניה הירוקות הביטו בנער בפחד, כמעט מתחננות לעזרה.
היא לא ידעה מי זה הבחור הזה בכלל, או למה הוא היה מוכן כל כך למתקפה הזאת, אבל היא הייתה בטוחה שזה קשור להילה הלבנה שהקיפה אותו, מה שמשך אותה לעקוב אחריו מלכתחילה. עכשיו, אחרי שכמעט נדקר בגבו, היא הייתה חייבת לדעת. למה הוא זוהר כמו מנורת שולחן, למה הוא לקח כסף מהבחורה עם הגופייה הצהובה, למה הנערים קראו לו 'הנער המקולל' ולמה הם התקיפו אותו בכלל.
אנג'י שמה לב שהנער השתדל לא להביט בעיניה והשאיר את מבטו פרוס אל שאל הנערים המעולפים ששכבו על האדמה. הבגדים שלבש נראו מלוכלכים מעט ממקודם ועל אמותיו התפרסו מעט חבורות קטנטנות, אך זה לא נראה שזה הפריע לו כל כך. הוא החזיק בחזקה בכתפו הימנית ורגלו טופפה במהירות על הרצפה. עיניו האפורות של הנער נראו כבויות ולרגע אחד הוא לא זהר יותר. הוא נראה בדיוק כמו נער רגיל.
"א-אתה.." אנג'י ניתקה את אחיזתה בקרש העץ הרחב, שנפל בעצמה על פניו של בחור מעולף ששכב לצידה, והחלה להתקדם בזהירות לכיוונו של הנער, ממשיכה לבחון את פניו בסקרנות. לא לקח הרבה זמן עד שעיניו של הנער הצטלבו בשלה במבט חסר הבעה, ואנג'י הסמיקה בתגובה.
"א-אני אנג'י."
במשמע הקול המגומגם שיצא מפיה, אנג'י רצתה לסטור לעצמה. היא אף פעם לא דיברה בחוסר ביטחון כלשהו, במיוחד לא גמגום. משהו בנער הזה גרם לה להתחרפן, והיא ממש לא אהבה את זה. לא עבר הרבה זמן עד שאנג'י כחכחה בגרונה והסיטה את שערה בתנועה מהירה, מנסה לדמיין שהרגע הזה לא קרה בכלל.
"אוקיי. אני… אני בסדר." אנג'י נשמה לרווחה בזמן שהעבירה יד בשיערה האדמוני ונשכה את שפתה בשקט. היא הביטה סביב בניסיון נואש לחזור לתדמיתה הקשוחה הרגילה, מה שגרם לחיוך זעיר לעלות על שפתיו של הנער והוא פלט גיחוך נעים.
לעזאזל. היא חייבת להפסיק.
"אני ריין." הנער חייך לעברה חיוך נעים והושיט את ידו ללחיצה, דבר שנראה לאנג'י דיי מוזר בהתחשב בכך שבחור מעולף שכב ביניהם. אנג'י חייכה לכיוונו וזזה הצידה, מתרחקת מכל הנערים השכובים על הרצפה, ולחצה את ידו בחביבות.
כשידה של אנג'י נלחצה בידו, זרם נעים ומהיר עבר בורידיו של ריין. הוא לא ידע אם זה דבר טוב, או שהוא סתם פרנואידי. הוא בחן את עיניה הירוקות של אנג'י וחיוך זעיר נמתח על שפתיו. הוא הביט בשערה האדמוני הארוך, בנמשיה העדינים ובחיוך הזעיר על פניה..
לא. היא לא אחת מהם. היא תמימה מידי בשביל זה.
"הכל בסדר?" קולה הסרקסטי של אנג'י הוציא את ריין ממחשבותיו. הוא ניער מעט את ראשו והביט בפניה המובכות. "פשוט עמדת פה. ובהית."
"אני עושה את זה הרבה."
ריין ציפה שאנג'י תצחק או תחייך או תגיב למילותיו, אך במקום נותרה במקומה, תקועה במבטה על כתפו השמאלית עם גבות מכווצות ומבט סקרן על פניה. "אתה מאוד.. זוהר."
"סליחה?"
היה תורה של אנג'י להתעורר ממחשבותיה. היא פקחה את עיניה בפליאה, מופתעת ממילותיה עצמה ונדה בראשה בפראות. "לא, אל תדאג!" לעזאזל, היא כזאת מטומטמת. "כל הזמן עוברים בשכונה אנשים… זוהרים.." אנג'י הפנתה את מבטה הצידה, מנסה להקשיב למה שהיא אומרת. היא לא הופתעה לראות את מבטו המבולבל של ריין סורק אותו וגיחכה בנוקשות. "כן.."
מאותו רגע, התנהגותו הרגועה כלפי אנג'י השתנתה לחלוטין. הוא הטיח את גופו בקיר ובהה באוויר, מוטרד ממחשבותיו שלו, כאילו מידע מתחיל להסתדר במוחו כמו פאזל. אנג'י הביטה בו בדאגה והתקרבה אליו בצעדים מהוססים.
לרגע אחד אנג'י תהתה אם אולי עדיף שתברח וזהו. היא לא ידעה מי הוא בכלל, חוץ מהעובדה שידעה שהוא יכול להיות ממש מסוכן. במוחה ידעה שכדאי שתתפוס ברגליה ותברח משם מהר, אבל.. הוא עניין אותה. הוא היה שונה, מיוחד ומפתיע. היא לא רצתה ללכת ולחזור לחיים המשעממים שלה כאילו כלום לא קרה, לא שיש לה משהו מעניין יותר לעשות בבית בכל מקרה.
היא חייבת לדעת. היא לא תסלח לעצמה עם תעזוב ותלך.
"כדור הארץ לריין.." אנג'י חייכה במבוכה, עומדת על קצות אצבעותיה ונוגעת בכתפו השמאלית של ריין בזמן שניסתה לתפוס את תשומת ליבו. היא נשענה על כתפו, זרועותיה דוחפות אותה מעט גבוה יותר ונופפה בידה מול פניו. "מישהו בבי-"
אנג'י לא הספיקה לסיים את המילה כשבמהירות מפתיעה ידו החזקה תפסה בגרונה והטיחה אותה בעצמה בקיר.
…………………………………..
הרחוב היה חשוך, שומם וקריר מעט בגלל הרוחות הנעימות של לילות הקיץ החמים. כביש ארוך ורחב עבר במרכזו, מזהיר על מכוניות שעלולות לעבור בכל רגע ומנורות ארוכות וגבוהות הבהבו באור חלש כל כמה דקות, מאירות את פניהם הקטנות של כמה חתולים משוטטים שעברו באזור.
קווין צלע בצד הכביש הארוך, נשען כמה שיכל בכל חפץ קשיח שהיה קרוב אליו. שיערו הבלונדיני המלוכלך הבריק מעט באור המנורות המעומעם ונפל על פניו ברשלנות ועיניו החומות-בהירות הביט בקרקע בכאב, מידי פעם מעלות את מבטיהם אל השדרה החשוכה ומוודאות שאין אף אחד בסביבה. רגלו הימנית נגררה מאחוריו בעוד שידו השרירית והשזופה נצמדה בחזקה לבטנו, מנסה לנוח כמה שאפשר.
כאב לו. כאב לו כל כך. כבר בקילומטר הראשון הוא הפסיק להרגיש את ידו השמאלית ומצבה של רגלו רק התדרדרה בכל צעד, אבל אסור היה לו להפסיק. לא שהוא כל כך קרוב. שתי ידיו היו מלאות בשריטות מלאות בדם יבש וחולצתו הסתיר גב מלא בחבורות ופצעים קשים וכואבים, אבל הוא המשיך ללכת.
לקח לקווין כל כך הרבה זמן לקום, רק אחרי המכות שחטף מג'ון, שמבחינתו הוא היה זבוב קטן וחסר ישע. באותו זמן הוא נשאר שם, מייבב וכואב, מקווה שהיה נשרף עם משפחתו בשריפה.
רק בעלות השחר קווין הסתלק מהמקום, אחרי שהאש כבר ממזמן כילתה כל שארית מביתו וממשפחתו האהובים וכל ילדותו נשרפה ונותרה פיח מתפורר. הוא פחד שג'ון יחזור ויחסל אותו סופית, אז הוא היה חייב לקום וללכת משם. עד עכשיו קווין לא בטוח לאן הוא בדיוק הולך, הוא פשוט חייב להתרחק כמה שאפשר, לקרוא לכל עזרה מועטת שיוכל להשיג, והמקום היחיד שאולי יוכל להשיג עזרה היה פה.
הדבר היחיד שמילא את מוחו במשך כל המסע היה קללות חוזרות ונשנות על ג'ון. הוא כל כך שנא את הבחור, והמחשבה על כך שאהב אותו פעם גרמה לו לתעב את עצמו. הוא היה מסתכל על השממה הפתוחה והארוכה ורק חושב על הכישלון שנחל, על כמה שהוא לא היה חזק מספיק.
הוא בדיוק הגיע לעיירה, אחר יום שלם של צעדה בכאבים, הוא הצליח להגיע לרחובות הפרוורים הנטושים שבקצה העיר, אבל זה אמור להספיק. הוא קיווה שזה יספיק.
קווין ניסה לדרוך על רגלו הכואבת ובתגובה היא העבירה גלי כאב בכל גופו, והפעם הוא לא הצליח לעצור את עצמו. הוא צרח, וקילל, וצרח שוב. מנסה להוציא את כל כאבו בצעקה ארוכה אחת בזמן שדמעות כאב מועטות ירדו מעיניו. הוא גרר את עצמו במהירות,לא מתחשב בכאבים הנוראיים ברגלו, עד שהתרסק על ספסל מרוסק וקצר, מתנשם בכאב ונושך את שפתו.
"א-אני מצטער, מקס.." דמעות מהירות נזלו במורד פניו ואנקות בכי מהירות נפלטו מפיו ללא שליטה. "אני לא מספיק חזק." קווין מחה את דמעותיו במהירות בעזרת אמתו הימנית, מתבייש בדמעותיו ובפניו הרטובות, אך התחיל לרעוד ללא שליטה.
קווין פלט אנקת כאב והביט בידו הימנית והרועדת, מכווצת לאגרוף גדול, ונשך את שפתו. הוא מיהר להטיח את אגרופו פעמים רבות בשארית הספסל הפנוי שישב עליו בצרחה גדולה. "אני לא מספיק חזק!"
קול קטן לחש לו שהוא חייב להתפקס, חייב לחזור לעצמו, אבל הוא לא הצליח. כבר לא היה אכפת לו מהכאבים שתקפו את ידו הימנית בכל פעם שאגרופו פגע בעץ הישן, לא היה לו אכפת יותר מכלום. כל מה שרצה זה היה רק להרביץ לספסל הזה, להרוס אותו עד לחתיכות הקטנות ביותר. הוא רצה לשרוף אותו, לבעוט בו.
הוא רצה שזה יהיה ג'ון. הוא רצה לקבל הזדמנות שנייה.
בכל מכה שקווין הנחית על הספסל השברירי הוא התרסק על המדרכה המלוכלכת ואבק מועט נפלט ממנו.רק כשכל הספסל ששבר התרסק לחתיכות קטנטנות, הוא הסכים לקרוס אל תוך משענת העץ הישנה, ממלמל לעצמו משפטי עידוד לא ברורים.
"תקום כבר.." הוא מלמל לעצמו, עיניו היו עצומות וראשו נטה מעט הצידה, כאילו מחפש קצת מנוחה מכל הכאב שעבר. קווין הרים את ראשו מן הספסל ובהה ברצפה לכמה שניות, אך כל מה שראה זה אש, צעקות וגופות.
הוא עצם את עיניו פעם נוספת, נותן לדמעה קטנה לנזול על לחיו, וקם מן הספסל.
…………………………………..
"אתה מטורף?!"
"את תשכחי את כל מה שקרה כאן," קולו של ריין היה רגוע ואסרטיבי והוא הביט עמוק אל תוך עיניה. עיניו הסוערות נצצו בברק של כוח וכאב, שלא היה ברור כל כך לאנג'י, ושיערו השחור והפרוע הבריק באור השמש בזמן שמחץ את גרונה יותר ויותר.
גרונה של אנג'י היה כלוא בין ידו החזקה של ריין לבין הקיר החזק, מוחצים אותה ולא נותנים לה לזוז. היא הרימה את ראשה כמה שיכלה, מנסה לתת לאוויר להיכנס אל תוך גרונה, בזמן שלפפה את ידו של ריין וניסתה לשחרר את אחיזתו בה, אך ללא הצלחה. רגליה של אנג'י שוטטו מרחפות מעל האדמה וניסו לבעוט ברגליו, בעוד אנג'י קיללה את עצמה בראשה על כך שהאמינה לו מלכתחילה.
היא הייתה צריכה לדעת שזה יקרה! אין דבר שאנג'י שנאה יותר מלגלות שטעתה משהו לגבי אנשים, כי תמיד הייתה לה אינטואיציה טובה לגבי האישיות שלהם. בדרך כלל כשאנג'י הייתה מטפחת תקוות על אדם והוא היה מאכזב אותה, היא הייתה כועסת על עצמה – כי אם אפילו בכישרון הכי גדול שלה היא נכשלת, מה עוד נותר לה?
כנראה שעכשיו, כשהיא תקועה באיזו סמטה ישנה, נחנקת בידי בחור מטורף שהיא לא כל כך מכירה, היה השיא החדש שלה לטעויות.
היא ניסתה לקרוא לעזרה, אך לא היה נראה שיש בה מספיק כוח ואוויר כדי לצעוק. אנג'י נאנקה והביטה בכאב בריין, שהביט עמוק אל תוך עיניה, כאילו מחכה שמשהו בתגובתה ישתנה. "כי את אוהבת אותי, נכון?"
אנג'י הביטה בו בפליאה למשך כמה שניות. הוא הביט בה בכזאת רצינות, כאילו ממש מתכוון לדבריו. היא פלטה צחוק סרקסטי וכועס ומשכה את עצמה מעט יותר למעלה, מנסה להכניס מעט אוויר לגרונה.
"ע-עכשיו?" אנג'י חרקה שיניים בזמן שריין שחרר מעט מאחיזתו בה בחיוך שבע רצון. "סובלת בספק." אנג'י הביטה בו במבט מלא כעס וקיללה אותו בקול. "אני לא כל כך מתה על אנשים שתוקפים אותי."
לא לקח הרבה זמן עד שהחיוך נמחק לגמרי מפניו של ריין. הוא הביט בחשש בעיניה הזועמות של אנג'י ושחרר אותה בעדינות, ואנג'י מיהרה להזיז אותו ממנה. היא נשענה על הקיר ונשמה בכבדות בזמן שהביטה בריין צעד כמה צעדים לאחור ומלמל לעצמו דברים לא מובנים.
"זה לא.. אבל זה לא ייתכן.." ריין אחז בראשו בחזקה בזמן שהתהלך בחלל הצפוף הלוך ושוב, ממשיך למלמל לעצמו משפטים מעורפלים. אנג'י גלגלה את עיניה בזעם והתקדמה לעברו. "א-אבל.. איך זה-"
"אתה יודע, אני יכולה לעזור לך." אנג'י הניחה את ידה על כתפו של ריין והתאפקה לא לבעוט בו. "יש פה בית משוגעים ממש קרוב. אני בטוחה ששם יהיה מישהו שישמח לטפל בך."
"א-אני רציני!" ריין צעק והניף את ידיו לצדדים, עיניו הביט באנג'י בדאגה בזמן שרגלו תופפה במהירות על האדמה. זו הייתה פעם ראשונה שהוא באמת נראה לחוץ או מפוחד, אך בתגובה אנג'י רק נחרה בבוז וגלגלה את עיניה."נמאס לי, בסדר?"
אנג'י הסתובבה והתחילה ללכת, קללות רבות רצות במוחה, והיא נשכה את שפתה בשקט. משהו בה רצה להישאר ולהבין הכל, לדעת למה הוא מתנהג ככה ומה באמת קורה, בעוד צד אחר במוחה צורח עליה ללכת משם בזה הרגע.
הייתה זו הפעם הראשונה שאנג'י החליטה להקשיב לחלק ההגיוני בה.
"ח-חכי!" ריין רץ לעברה ותפס בכתפיה בחזקה, מביט בה במבט מעט מבוהל. אנג'י הרימה גבה ונאנחה בקול רם. "אני צריך שתרביצי ל-" לפני שריין הספיק לסיים את המשפט, כף יד קטנה הונחתה בחזקה על לחיו השמאלית וראשו הועף הצידה במהירות. הוא תפס בלחיו והביט באנג'י במבט כועס, אך היא בתגובה פלטה צחוק מהיר ומשכה בכתפיה. "אל תסתכל עליי. אתה ביקשת את זה." היא סתמה את פיה בידה הימנית ומנעה מפרץ צחוק להתגלגל מפיה. "אבל הייתי צריכה את זה."
ריין פלט קללה מהירה והביט לשמיים, מחפש שינוי כלשהו בהם, אך כלום לא קרה. השמיים נותרו שטופי שמש ומחוסרי עננים.
לא, לא, לא! זה לא יכול לקרות! ריין בלע את רוקו והביט פעם נוספת באנג'י, שעמדה לידו והחניקה את צחוקה בצורה לא כל כך משכנעת. ידיה הדקות שולבו זו בזו ונחו על בטנה בעדינות בעוד שערה האדמוני נח על כתפיה, מעט פרוע יותר ממקודם. הרוגע בה גרם לו לרצות להשתגע, בעוד ידע שאם דבר לא ישתנה חייו יכולים להיגמר בימים הקרובים, והוא לא יוכל לעשות שום דבר נגד זה. הוא מיהר לתפוס בגבו, בשריטה העמוקה שהסכין חרטה בגופו, ונשך בשפתו. הכל כואב כל כך.
"ריין," קולה של אנג'י הקורא בשמו בקושי הדהד בראשו. הוא הביט סביב, ראייתו הייתה מטושטשת וגלי כאב חלפו בגופו. ראייתו התשטשה יותר ויותר והוא כבר בקושי שמע את צעקותיה המודאגות של אנג'י – עד ששתי זוגות עיניים חומות נתפסו בו. הוא ראה ספר, עט וזוג ילדים נועצים את עיניהם בו.
הוא תפס בידה של אנג'י וברח משם.
…………………………………
קווין המשיך לצלוע במשך זמן רב, מתקדם עם כיוון הכביש שמרגיש בלתי נגמר. הוא כבר איבד את תחושת הזמן מלפני זמן רב, אך יכל לראות שהשמש עומדת לעלות בזמן הקרוב. אור המנורות המהבהבות נכבה ממזמן ואור בהיר ונעים מילא את הרחוב במקום. קווין שאף אוויר נקי ונעים אל תוך ריאותיו ונאנח.
"עוד טיפה.." במשך כל המסע הארוך שעבר מאז שהתפרק, המשיך קווין למלמל לעצמו מילות עידוד מהירות. כל פעם שחווה התקף כאב חזק במיוחד או שהגעגועים והמחשבות מילאו את מוחו, הוא היה חייב להעיר את עצמו חזרה למציאות, להזכיר לעצמו שאסור לחלום ושחייו נתונים בסכנה, ולכן הוא חייב להשיג כלי תקשורת כלשהו.
במשך כל המסע שעבר, לא השיג קווין שום קו טלפוני כדי שיוכל להתקשר לחברו. אף אדם שראה בדרך אפילו לא הביט לכיוונו, והשאיר אותו בדרכו לבד, ללא עזרה, פצוע וחבול.
הוא עכשיו הבין כמה הוא אשם בכל כך הרבה דברים. הוא כל כך עזר לג'ון ולפוסקור להחזיר את האפלה לעולמם של האנשים, והוא אף פעם לא הבין מה הנזק הגדול שגרם. רק עכשיו, כשראה את האנוכיות של אנשים שהוא דאג לעזור לקדם, את השנאה לאחר, את הפחד להאמין באחר..
הוא פשוט שנא קארמה. כל כך שנא אותה.
קווין הביט לצדדים, בחיפוש צמא ונואש אחר מכשיר טלפוני כל שהוא, עד שחיוך גדול טיפס על שפתיו.
היה זה טלפון ציבורי רחב בצבע כתום. הוא היה מחובר לעמוד רחב וכסוף ומעל המכשיר נח גגון קטן מפלסטיק. ככל שהתקרב למכשיר עצמו, ראה כמה זמן לא השתמשו בו. כפתוריו השחורים היו בולטים והיו מכוסים באבק מועט וחוט השפופרת השחורה היה חלוד וקשיח. המכשיר עצמו היה מעט יותר נמוך מקווין, ולכן נאלץ להתכופף מעט.
בתקווה קווין שלף את השפופרת ולחץ על מספר הטלפון של חברו הטוב, שהיה היחיד שאי פעם זכר. כשלחץ על הספרה האחורה קווין הצמיד בחזקה את השפופרת, מתפלל שהמכשיר עצמו עובד. כאשר קול הצלצול המוכר נשמע חיוך ענק עלה על שפתיו של קווין .
"ה-היי, מייק?" קווין הצמיד בחזקה את השפופרת לאוזנו ושלח מבטים חטופים ומהירים אל המשך הרחוב, מוודא שהוא שומם לחלוטין. "זה אני, גארנס." גיחוך עדין נפלט מפיו כששמע את קולו של חברו הוותיק בזמן שיד רחבה הסיטה את שיערו אחורנית. הוא לא ידע אם חברו ירצה בכלל להקשיב לו, אחרי שנטש אותו לאחר מות אביו, אבל הוא היה הסיכוי היחיד שלו. "אני צריך טובה."