טעות או מזל?- פרק 7

בנות, אני מודה לכן על התגובות, אתן כל כך מחזקות אותי להמשיך לכתוב את הסיפור.
אני מצטערת שלא המשיך יום למחרת, פשוט עברה עליי תקופה קצת קשה ולא יכולתי להמשיך.
אני מעריכה אתכן הכי בעולם אתן מדהימות!
ובקשר לשאלה של "מאושרת" את תדעי למה, אבל לא בשלב הזה של הסיפור.
ובקשר לאקס שלה, היא יצאה איתו מגיל 14 עד גיל 15 ושנתיים לא ראתה אותו שזה אומר שהיא בת 17. לא בת 16. מקווה שהבנת ואם לא אנסה להסביר שוב:)
וא יש עוד שאלה אשמח לענות על כל שאלה:)
אוהבת אתכן3>

"לולה, את יכולה למסור לי את המטלית בבקשה מהמדף התחתון?", שאלתי את לולה, האישה שקיבלה אותי אתמול בנחמדות. היא הנהנה בחיוך והתכופפה לעבר המדף והוציאה משם את המטלית ומסרה לי.
"תודה", עניתי בחיוך וצעדתי לעבר שולחן מס' ארבע וניגבתי את כל פירורי האוכל שהיו דבוקים עליו.
"סול", שמעתי את קולו המחוספס של יואב מאחורי.
"ה..היי", גמגמתי קלות, מאתמול אני מרגישה קצת מבולבלת להיות בנוכחותו. עיניו הירוקות תמיד נוטות לבחון כל צעד שאני עושה, כל פעולה.
"נו, את מצליחה להשתלב?", הוא שאל בהתעניינות והנהנתי בחיוב.
"תפסיקי לשתוק, תדברי קצת, לקוחות לא אוהבים מלצרים ביישנים", הוא אמר בטון רציני וסמכותי.
"סליחה, לא יחזור על עצמו", השתדלתי לשמור על קור רוח ולרצות אותו כמה שיותר.
הוא הלך לכיוון משרדו כשמבטו היה מקובע ופניו קשיחות. אני לא יודעת איך לאכול את הבן אדם הזה. הוא מבלבל וקצת מוזר הייתי אומרת.
נעמדתי על יד הדלפק, מחכה ללקוחות הבאים, בדרך כלל המקום הזה תמיד מלא באנשים מחוייכים ומרוצים. היום קצת חלש. בקושי היו לקוחות.
"אז איפה את גרה סול?", לולה שאלה והתיישבה על הכיסא ליד הקופה. לא ידעתי כל כך מה לענות, גם בקרוב אמלא את החוזה ואין לי אפילו חשבון בנק. מה אעשה?איך לא חשבתי על זה לפני?
"ברחוב לזרוב", שיקרתי. זה הרחוב של אוריה, קיוויתי כל כך שהיא לא מכירה משם אנשים במקרה ואז תחשוב שאני שקרנית.
"אה יפה, אני גרה ביוספטל, קרוב לרחוב שלך", היא אמרה מחוייכת כמו תמיד, תהיתי לעצמי איך לא נתפסה לה הלסת מכל החיוכים האלה.
"אה מגניב", אמרתי בהתלהבות מדומה. ריח חזק של בושם גברי עטף את האזור. זה היה של יואב, הוא נכנס לעמדת הדלפק והקליד על המסך משהו והוציא קבלה.
"יואב, אני יכולה לדבר איתך על משהו?", שאלתי אך הוא שתק. הוא הלך למקרר של השתיה, הוציא קולה.
"בואי", הוא אמר בקצרה והלכתי בעקבותיו למשרדו.
הוא התיישב על כסא המנהלים שלו ואני התיישבתי על הכיסא שממולו.
הוא שם את ידיו בצידי הכיסא ופניו היו מכווצות, הוא חיכה שאתחיל לדבר.
"תראה…זה בקשר למשכורת, אין לי חשבון בנק, עדיין לא פתחתי. מה עושים במצב כזה?" שאלתי בחשש, מהתשובה שיספק לי.
"אני אצטרך לחשוב על זה, היית צריכה להגיד לי מהיום הראשון", הוא אמר בנימה טיפה כעוסה והשפלתי מבט.
"אני יודעת, אני מצטערת", אמרתי בבושת פנים, התביישתי מעצמי, מהמצב שלי.
"זה בסדר סול, תראי מה נעשה, החודש הזה אביא לך משכורת במזומן, זה משהו שאני לא נוהג לעשות, אבל אני מבין אותך ואעזור לך. אבל מהחודש הבא, אני כבר רוצה מס' חשבון, כדי שאוכל לעדכן במערכת, בסדר סול?", הוא שאל, הרמתי לעברו עיניים גדולות ומרוצות והנהנתי בחיוך.
"תודה יואב, מבטיחה שאסדר את זה", נתתי לו את מילתי וקמתי מהכיסא.
"סול", הוא קרא בשמי וישר הסתובבתי לכיוונו.
"יש מצב את נשארת עוד שעתיים היום?אין לי עובדים כרגע ואני צריך גיבוי", הוא ביקש והנהנתי לחיוב ויצאתי ממשרדו. הרגשתי מן הקלה, שכל חיי מתחילים סוף סוף לקבל צורה, עדיין לא ברור איזו צורה אבל עדיין, יש כיוון.

"לא, את לא אמיתית!", שמעתי קול מוכר צועק.
"אוריה?מה את עושה פה?!", שאלתי מופתעת, היא חיבקה אותי ומחצה את גופי.
"בואי החוצה, נדבר על הכל", אמרתי לה במהירות והוצאתי אותה אל מחוץ למסעדה.
"את לא נורמלית, חיפשנו אותך כל כך הרבה זמן, איפה היית?", היא ירתה לעברי את השאלות בחוסר אוויר וזה גרם לי להרגיש קצת קיימת, עצם העובדה שהן דאגו לי וחיפשו אותי, זה אומר שהן באמת רצו שאשאר ולא מחוסר נימוס.
"מצטערת, אני…אני לא יכולתי להישאר אצלכם, כמה אני יכולה לחיות על חשבונכם?"' שאלתי, לא הזכרתי לה את מה שקרה עם יקיר, לא רציתי לגרום לריב או סכסוך בינהם. אין לי את הזכות.
"את משוגעת תגידי לי אמא שלי משתגעת מדאגה, מאתמול היא בקושי ישנה, חשבה איפה את?מה עובר עלייך עכשיו?", היא אמרה והרגשתי קצת אגואיסטית ופחדנית, הייתי צריכה לדבר איתה ולא לברוח, להסביר לה שאני לא רוצה להישאר בביתה יותר.
"היום אבוא לאסוף אותך ואני לא מקבלת את התשובה לא!לפחות תדברי עם אמא שלי בסדר?רק תדברי איתה ואחרי זה תעשי מה שבא לך", היא אמרה ושכנעה אותי, אני חושבת שאני חייבת זאת לשושנה אחרי כל מה שעשתה למעני, זה לא משהו שמובן מאליו. מי באמת היה מוכן לקבל הומלסית מלוכלכת כמוני?רק שושנה.
"טוב, אני מסיימת בשבע, תבואי", אמרתי לבסוף והיא חייכה באושר.
"טוב, אני שמחה שראיתי אותך", היא אמרה וחיבקה אותי חזק, כאילו הייתי אחותה.
"גם אני", אמרתי וקמנו מהספסל.
"טוב נתראה", היא אמרה והנהנתי בראשי. היא הלכה ואני נכנסתי למסעדה.
"מצטערת לולה, זאת חברה שלא ראיתי המון זמן", הסברתי לה.
"זה בסדר, יכולת להישאר איתה יותר, את לא יצאת להפסקה", היא אמרה והתיישבה שוב על הכיסא.
"זה בסדר, אני אוהבת לעבוד", אמרתי לה בחיוך.
"את משהו את", היא אמרה ולגמה מבקבוק המים שלה.

חיכיתי בחוץ, השעה כבר שבע ועשרה. הגשם מאיים לרדת והקור חדר לעצמותיי בחדות והקפיאה את כל רמח איבריי.
המזדה האפורה שלהם נראתה באופק והוקל לי, לא יכולתי לסבול את הקור האיום הזה.
המזדה נעצרה על ידי ונכנסתי לרכב במהירות.
"מה..מה אתה עושה פה?", שאלתי את יקיר אשר ישב במושב הנהג עם מבט לא מרוצה כלל.
"לא הייתה לי ברירה הומלסית", הוא אמר בזלזול ונתן גז. חגרתי את עצמי במהירות לפני שאעוף דרך השמשה.
"אולי תיסע כמו בן אדם", העזתי להגיד", הוא בכוונה הגביר את קצב המהירות וגרם לליבי ליפול לתחתונים. חשבתי שהיום אני אמות, שהיום אראה את סופי המר.
"עדיף לך לא לעצבן אותי הומלסית, אין לי זין לחפירות שלך", הוא איים ושתקתי, אני כבר לא יודעת למה הוא מסוגל, מה שאני יודעת שהוא מאוד אלים והוא האחרון שאני רוצה להתעסק איתו.