משהו שניסיתי לשכוח

מיקה מושכת את הראש אחורה ומעבירה את האצבעות בשיער כדי לפרק את הצמה שקלעתי לה.
פעם אהבתי את אבא שלה. כשהוא היה הכל והיא הייתה רחוקה.
(איתה זו אהבה אחרת. רכה יותר, נחושה פחות. היא מפוכחת ובוגרת, תוצר של)

החיוך שלה חודר אותי. הביטחון שלה מרטיט, מלא כל-כך ורחוק שנות אור ממה שאני יכולה להפיק.
תהיתי פעם אם היא הייתה יכולה בכלל להיות אחרת.

אני מנסה. ויש בי (יש פה) שאריות של.
הפסקתי להבחין בשינויים. הם קורים מעצמם.

היא אוהבת את Aquarius. היא אומרת שבשירה שלה יש כנות שאין בה. וזה ממלא חלקים שהיא לא יכולה אפילו להכיל.
הייתי רוצה להיות שונה בשבילה. מספיק תומכת. אבל אפילו בשבילו. (אולי אני פשוט לא מסוגלת)

לפעמים היא נושכת את העור שבין האגודל לאצבע המורה ואני מחייכת. היא לא ממש שמה לב.