פגישה שנייה- פרק 1

ליאת:
החיים שלי נעים בין הצבא לבין הבית. בתור חיילת שעושה מה שנקרא יומיות, משרתת בבסיס שקרוב לבית וחוזרת אחר הצהריים הביתה, החיים לעיתים יכולים להיראות כמו ימי התיכון. גם בתיכון היו ימים שהייתי מסיימת את הלימודים בשעה חמש אחר הצהריים ואז ממשיכה הביתה, או נפגשת עם חברים במרכז העיר, או מחליטה שבא לי במשך אחר צהריים אחד ללכת לטיול והולכת לטיול. הרבה חלומות שלי יכולתי להגשים במהלך התיכון בגלל הזמן ובגלל הכסף.
אחרי שעברתי את גיל שמונה עשרה ההורים אמרו לי שיש להם הפתעה, שהם מבינים שאני ילדה שנורא אוהבת את העצמאות שלה ולכן הם בנו חלל שיהיה שייך רק לי. במשך תקופה הם הפכו את החלל של שניים וחצי החדרים, חלל בבניין הסמוך אלינו שעמד להשכרה עד לפני שלושת רבע שנה, לחלל הפרטי שלי, כולל שירותים ומקלחת, מטבחון מצומצם, חלל לאירוח חברים וכמובן חדר שינה. הם אמרו שהתשלומים הם עליהם, מים וחשמל, ושארגיש תמיד חופשי לבוא אליהם ולבקר, ולהיות איתם במרחק של קפיצה, אבל שאני אדע שזה החלל שלי. מה שעוד מיוחד בזה, זה שהוא לגמרי של המשפחה.החלל הזה נקנה, לא הושכר.
בחודשים הראשונים היו פעמים שהייתי משאירה את הדירה לבד, חוזרת לישון במיטה שלי בחדר שבעצם הפך להיות חדר אורחים, אבל אחר כך התרגלתי. נהניתי מהאחריות שהם גילו כלפיי, מהעצמאות שהם העניקו לי. הם תמיד היו הבית המעניק, שאכפת לו, שיבין אותי ושידבר איתי. אני לא ילדה שרבה עם ההורים שלה, הרבה מאוד דברים הם יודעים עליי ותומכים בי. באשר לאחים הקטנים שלי, שניים במספר, תאומים בן ובת, לא הפריע להם כל כך שהאחות הגדולה עוזבת את הבית. גם הם בעצמם מתחילים כבר לקבל את האחריות של גיל הטיפש עשרה.
עוד יתרון לדירה הריקה זה שאתה לא צריך לפחד מהפרטיות. לתקופה מאוד ארוכה, של שנה וקצת, היה לי חבר, ואת רוב הזמן שלנו יחד, בלילות בעיקר, העברנו אצלי. יכולנו לבחור אם לישון במיטה, לישון על הספה, או לפתוח שמיכה ולישון על הרצפה, סתם ככה. היינו אוהבים לעשות שטויות רומנטיות- לפתוח שמיכה משובצת על הרצפה ולשבת לעשות פיקניק, הוא היה שם מהמחשב מוסיקה מרגיעה שמתנגנת הלוך וחזור שלוש שעות וכך היינו נרגעים. אחרי שעתיים גג עם כל הרוחניות הזו היינו עולים לחדר ועושים את מה שעושה לשנינו טוב. קראו לו יותם, אהבתי אותו עד שזה נגמר.
"ליאת אני צריכה שתבואי לעזור לי הבוקר במשהו," אמרה המפקדת שלי כשהגעתי בבוקר לבסיס. היא מקסימה. כבר כמעט שנה שאני נמצאת בבסיס הזה. אני אוהבת את זה שלא רע לי ושאין לי על מה להתלונן, מבקשים ממני דברים שנשמעים לי סטנדרטים, אני מבלה המון בבית ומשלבת בין חיי הצבא לפה, וגם בבית זה לא שבאמת נגמרים לי הדברים לעשות. היא ביקשה ממני לעזור לה לסדר משהו של ניירת, לבדוק במה יש צורך ומה אפשר לזרוק, עבודת תיוק ליום אחד. מידי פעם זה הגיוני. היא מיקמה אותי בחדר צדדי ושקט, אמרה שאני יכולה לשים מוסיקה אפילו רק לא חזק מידי כדי לא להפריע, והעיקר שהרוב אם לא הכל יהיה מטופל עד סוף היום. עניתי לה בכן המפקדת והיא יצאה לדרכה.
"הלו," עניתי לטלפון אחרי כמה שעות של עבודה. הרבה מאוד ניירות נזרקו לשקיות מיחזור הכחולות בשעות האלה.
"ליאת?" קול מן הצד השני ענה.
"כן."
"אהלן, מדבר אופק, קיבלתי את המספר שלך מרז." גיחכתי לעצמי. כן, רז נוהג לעשות דברים כאלה. רז מחליט שעל כל בנאדם שלשתי שניות נראה נחמד, שווה להציע לו להכיר אותי. רז הוא מה שנקרא הידיד ההומו שלי, הידיד שכל בחורה צריכה, אחד שלא תתאהבי בו, ושיהיה שם לצידך לכל, לשיחות על בנים ועל סקס מצד אחד, ולשיחות רציניות מצד שני. הוא מכיר את כל העולם וסבתא שלו, אף פעם לא הצלחתי להבין איך.
"וואלה," אמרתי בחיוך, "נעים להכיר."
"אני בדיוק יצאתי בהפתעה לעשרים וארבע שעות מהבסיס, חשבתי אולי תרצי להצטרף אליי היום לבר בערב." הוא אמר. אהבתי את הקלילות שלו, את הלדבר דוגרי, בלי סחור סחור.
"דייט אחד לא מחייב? אני לא ממש בתקופה שלהיכנס למערכת יחסים זה דבר שאני רוצה, ואני לא רוצה להשלות אותך, אתה נשמע מקסים." אמרתי וחוררתי את הדפים שהיו מולי כדי להכניסם לקלסר.
"דייט אחד רגוע, גם אני לא בנאדם מתחייב ככה. תבואי, נשתה, נצחק, נכיר. תעזרי לחייל שקיבל הפוגה בבית, כל החברים שלי סוגרים." במשפטים האלה הוא קנה אותי. מי אני שלא אעזור לאנשי צבא הגנה לישראל? קבענו במרכז העיר, וסיימתי את השיחה. צחקתי כשחשבתי שרז גם יודע לבחור בנים נכונים. מבין שלוש הפעמים שזה כבר קרה, לא היו טיפוסים שנפלו מהירח. ולי לא אכפת- אני יוצאת ומכירה קצת חברים של רז, תמיד בסמול טוק אני שואלת איך הם מכירים ומשם יכולה להתפתח שיחה נהדרת, לפעמים הפגישות האלה מובילות אותי לבתים של אחרים, ללילה מהנה, ופה זה נגמר. החיים שלי מחוץ לצבא הם משהו שהוא שלי, ואני נורא נהנית מהחופש הזה.
מה שכן, אם הייתם שואלים אותי לפני שהתגייסתי לאן רציתי ללכת, הכיוון היה אחר. לא היה אכפת לי לסגור אפילו שבתות בבסיס, רציתי להרגיש צבא באמת, את הנתק, את הסגירות, לא לראות את העולם שמסביב. הם בחרו אחרת.