המלאך שדחף לתוכי תקווה-פרק 1

הסתכלתי על אותה התמונה שהעלו לפייסבוק,אותה תמונה משפילה עם תגובות כואבות.
הדמעות לא שכחו לצאת והכאב חדר אל גופי,זאת אני.זאת אני שעוברת את כל ההשפלות ורוצה כבר לעזוב את העולם הזה. 'קופה' 'העולם טוב יותר בלעדיה' 'אין לכיעור הזה מקום בעולם.'
'אפילו זבוב לא יתקרב למכוערת הזאת.'
ומפעם לפעם התגובות יותר נוראיות ומשפילות. קמתי בעצבים וקרסתי על הרצפה כשהדמעות זורמות מעיניי כמו נהר.
קמתי למחשב שלא הפסיק לצלצל בגלל ההתראות וזרקתי על הרצפה בתקווה שישבר וגם אותם הילדים שפוגעים בי ישברו לרסיסים. הבטתי על החפיסה של הכדורי שינה,לא ידעתי אם לבלוע או להרפות,אם לחיות או למות.
"אודליה בואי לאכול!" שמעתי את קולה הצווחני של אמי וזרקתי את החפיסה של הכדורים לצד.צעדתי לעבר המטבח לא מביטה במבטים המזלזלים של אבי ושל האחים שלי,בשבילם אני לא בת בשבילם אני סתם מישהי שהם חייבים לבזבז עליה כסף ובגיל שמונה עשרה הם יזרקו אותי לעזאזל. התיישבתי ליד השולחן מביטה באורז ומתעלמת מכל הדיבורים "החשובים".
"אודליה מתי תביני שלא משחקים באוכל?!" צעקה אמי אבל התעלמתי כרגיל.
"הילדה מטומטמת מה תעשי מורן?" שאל אבי את אמי
"היא צריכה פסיכיאטר." אמי אמרה והבטתי בהם בזילזול
"אני בעד שתעוף מהבית." אחי הקטן אמר וגרם לי לקום מהכיסא וללכת לחדר.
"מי נתן לך את החינוך הזה?!" אמי צעקה
"אתם. עזבו אותי כבר!!" צרחתי עליהם בחזרה וטרקתי את הדלת בחוזקה מביטה על הסכינים והכדורים הרבים שהיו לי בחדר,מה הייתי עושה בלעדיהם? כנראה שמתפרקתת כבר מזמן.
לקחתי את הסכין והתחלתי לעשות לי חתכים על היד נהנת מהתחושה הכואבת והמזעזעת.
הדלת נפתחה וזרקתי את הסכין מתחת למיטה,אבי הגיע מולי והיה נראה עצבני.
"עכשיו נלמד אותך קצת נימוסים!" הוא צעק וסתר ללחיי
"מה עשיתי?!" צרחתי בכאב
"נולדת!" הוא אמר והכה אותי בחגורה "את מתנהגת רע להורים שלך" הוסיף והכה שוב פעם בחגורה "והכי חשוב את עוד חייה!!" הוא צעק והכה בחוזקה. שכבתי על הרצפה לא מראה חולשה,לא מראה את הכאב שיש בתוכי. "תן לי שקט בבקשה!" צעקתי לאבי
"אם במבחן מחר את מקבלת פחות מתשעים וחמש את מקבלת מכות של החיים מובן?!" הוא שאל בעצבים,הנהנתי וקברתי את ראשי בברכי בתקווה להעלם מהעולם..