אהבה כואבת -פרק 2 'שבר בלב'

אוקי אז כן החלטתי שאני אמשיך את הסיפור אבל אשנה את הפרק שני ומעלה.כי ממש התחברתי לסיפור הזה ולא יכלתי להמשיך מאותה נקודה♥מקווה שתאהבו.תודה על התמיכה
______________________________________________________________

קמתי בבוקר עם דמעות.הלך לי החצי הלך לי הבן אדם הכי חשוב.הבן אדם שהחזיק אותי.
לבשתי חצאית שחורה ארוכה וחולצה ארוכה שחורה.איפרתי את עיניי בשחור והבטתי על עצמי במראה,אותה נערה שפעם צעקה מאושר וצחקה עכשיו סובלת משיברון לב.הלב נשבר ואף פעם לא יתחבר מהתחלה. נאנחתי בעצב וצעדתי לעבר בית הקברות.
מורן חיבקה אותי וראיתי את הדמעות בעינייה, "אני מתגעגעת אליו." לחשתי בקול חנוק
"את עוד צעירה,תהני מהחיים אל תתקעי עוד בעבר." היא אמרה בעצב
"עומר לא רק עבר הוא גם הווה ועתיד." אמרתי וחשפתי את הקעקוע של הלב על היד שכתובה בתוכו האות O. והזכרונות הציפו את ראשי והכאיבו לי.
התיישבתי לידו קברו של עומר ונשענתי עליו יודעת שזה המגע היחיד שיקרה בניינו.
"אני לא מאמינה שאני צריכה לדבר לקבר במקום לבן אדם שתפס חלק גדול בלבי ושבר אותו.
אני שונאת את עצמי,שונאת את הרגע שאמרתי לך את מה שאמרתי.אני אוהבת אותך עומר ותמיד אהבתי.הבטחת לי שתמיד נהיה ביחד והקעקוע יעיד על זה אבל הנה אתה לא פה ואני כן,אני חייה בלעדיך סובלת כל שנייה.למה הלכת ממני?! מה רע עשיתי לך?!" אמרתי בבכי
ונשכבתי על הקבר רוצה להרגיש את המגע החם שלו.הרגשתי את לבי מתמוטט ואני איתו ביחד.
הלכתי לביתי מתעלמת מהטיפות שהתחילו לטפטף והתאימו למצב רוחי.
נכנסתי הביתה בתקווה שאף אחד לא יבוא ועליתי לחדרי רוצה רק לפרוץ בבכי.
נשכבתי על המיטה בכאב מביטה לצד ורואה את עומר יושב על פנים על הברכיים.
"עומר!" צרחתי ורצתי אליו אבל הוא נעלם כאילו לא היה,הרגשתי את הברכיים רועדות ואת גופי קורס על הרצפה.למה זה מגיע לי?למה כל החיים שלי בזבל?
"נטליי!" שמעתי את אמי צורחת וידעתי שהכאב רק מתחיל. היא פתחה את דלת חדרי בחוזקה והביטה בי בעצבים, "מה אמרת לך על ללכת לבית ספר?!" היא שאלה והעיפה עלי כד זכוכית
"עומר יותר חשוב מהבית ספר המזדיין הזה!" צרחתי עליה
"סתמי את הפה." היא צעקה
"לא רוצה את לא אמא שלי!" צרחתי
"עוד מילה ואת עפה מפה מובן?" היא שאלה בארסיות ובעטה לבטני,משאירה אותי כאובה על הרצפה..