גולשת- פרק 22

אחרי כל השיחה עם רינה במקום להתעורר, רק התבלבלתי יותר. אני יודעת שעמוק בפנים היא צדקה ואני עשיתי טעות איומה, אבל איפה הייתה הטעות שלי? טוב, את זה כבר לא הבנתי. יותר נכון לא רציתי לדעת.
כשחזרתי לעבודה, נייט לא התייחס אליי באופן שונה, וזה רק הקשה לי באמת להבין את הטעות שלי. נכון שאני ונייט התקרבנו, גם חלקנו היסטוריה מעט, ואפילו הכרתי את משפחתו, אבל רוב הדברים לא נעשו מהרצון שלי. אני לא רצתי לפגוש את המשפחה שלו, אני לא רציתי שהוא ידע על העבר שלי, והכי גרוע לא רציתי לחשוב שכל אלה סתם תירוצים עלובים כדי להרחיק אותו ממני. הייתי כל כך אבודה, שנבחתי על כל לקוח שקרא לי 'מותק', בדרך כלל אני מרפרפת לעברו חיוך חצוף או קריצה קטנה, שרק תהפוך את הטיפ שלי לשמן, אבל הפעם רק גרמתי לעצמי לאבד טיפים. בכל פעם שאחד מהמוזגים שעובדים איתי שאל אותי 'מה קורה?' או משהו בסגנון, פשוט משכתי בכתפיי, והעברתי את מבטי לעבר המשרד של נייט.
חיכיתי לראות אותו יוצא, קורא לי, מדבר איתי, זה הפך למין הרגל במשך התקופה הזאת שפשוט הרגשתי נזקקת לזה. שנאתי את העובדה שזה הפסיק, כמו ששנאתי את העובדה שאני לא רוצה שזה יפסיק.
רינה צדקה, אחרי הכל באמת גרמתי לנייט כאב ראש, אני צריכה להניח לו. בשבילי, בשבילו, בשביל שנינו פשוט.

בזמן שלגמתי לגימה קצרה מהבירה שלקחתי מהבר, והתיישבתי על הספה בחדר העובדים. הדלת נפתחה, חיוך עלה על פניי שחשבתי שיכול להיות שזה הוא, אך הוא נמחק ברגע שמרקו הופיע מול עיניי, הוא נשען על הדלת, בוחן כל חלק שבי, כשמבט מודאג על פניו.
הרמתי את גבה לעברו, והנחתי את בקבוק הבירה על השולחן, "מה קרה?"
הוא משך בכתפיו והתקדם לעברי, "אני לא יודע, אולי תגידי לי את מה קרה, כי את מתנהגת בצורה תוקפנית כלפיי הלקוחות, כלפיי הלקוחות הקבועים שלך עוד!"
נחרתי בבוז, "הם דיברו לא יפה."
"כן, בטח." הוא אמר והתיישב על השולחן מול הספה, "הם מתנהגים כמו תמיד. מה קרה לך, קים?"
נעמדתי במקומי, "כלום לא קרה לי, אני מתנהגת כמו שצריך!"
"זה לא מה שאני שמעתי." הקול המחוספס והמוכר שלו נשמע מכניסת החדר.
הוא עמד בשילוב ידיים, מה שגרם לשריריו לבלוט אף יותר מתחת לחולצה המכופתרת שלו בצבע השחור. השער שלו נראה ארוך יותר מהרגיל, אבל זה רק הפך את מראו לפראי יותר. עיניו הכחולות אפורות בחנו אותי, מתחת לריסיו הארוכים. הוא הידק את לסתו והעביר את ידו בין זיפיו הקצרים.
לא הבנתי שאני בוהה, עד הרגע שמרקו הניח את ידו על כתפי וגרם לי להתעורר, "אני אלך. קים, נדבר אחר כך."
נופפתי לו לשלום בתור תשובה. הוא החזיר את המגבת לכתפיו, וטפח על גבו של נייט.
התיישבתי על הספה באנחה, לקחתי את בקבוק הבירה שהנחתי מקודם ולגמתי לגימה קצרה, שאני שומעת את צעדיו המהירים של נייט לעברי. שנייה לאחר מכן הבקבוק נחטף מידי, נייט התכופף לעברי והניח את ידו על רגלי. עיניו ננעלו לשלי, הוא העביר את ידו בין תלתליי.
אף על פי העובדה שראיתי אותו לפני יומיים, הרגשתי מין תחושת געגוע, שהרתיחה את גופי בלהט וצמרמורות.
הוא העביר את ידו לסנטרי, כדי שהוא יכול לראות את פניי, "מה קרה לך?"
משכתי בכתפיי, "כלום, כואב לי הראש טיפה."
"אילו זה היה רק כאב ראש, את היית מספרת למרקו." הוא נחר בבוז והזיז את ידו משער, באותו רגע רציתי למשוך את ידו בחזר ולתת לא להעביר אותה שוב בין תלתליי ולהעביר בי את הצמרמורת שהייתה מקודם. "מה קרה, קים?"
נעמדתי במקומי, "כלום, אני אחזור לעבודה פשוט."
"קים, את יכולה לדבר איתי."
הנחתי את ידי על הידית של הדלת. הבטתי בו מבעד לכתפיי וחייכתי חיוך קטן מזויף, והסתלקתי משם.
לא ידעתי מה לומר לו, איך להסביר לו באמת מה עבר עליי, כי אני בעצמי לא ידעתי. הרגשתי שאני אבודה בתוך יער, שאין אף אחד מלבדי. כל צעד שעשיתי, הרגיש לי שגוי, אז הלכתי אחורה. חזרתי לנקודת ההתחלה פשוט. פחדתי לטעות, פחדתי להסתכן, פחדתי להמשיך הלאה. פחדתי לעזוב את המקום שבו אני נמצאת כרגע, אז פשוט לקחתי צעד אחורה, כמו תמיד הרגשתי שאני לא יכולה להתקדם בחיים, ובכל פעם שרק חשבתי על זה ברחתי.

אחיו של נייט, אדריאן, נכנס למועדון, כשעה לפני סגירת המועדון, שלצידו בחורה ארוכת רגליים ושערה בצבע חום כהה שצנח על כתפייה במראה ססגוני. העברתי את מבטי לאדריאן במהירות והוא נופף לעברי לשלום בזמן שהוא התקדם לעבר המשרד של נייט, החזרתי לו חיוך מזויף.
לפני שאדריאן הספיק להגיע למשרד, נייט כבר יצא וחיבק את אחיו חיבוק גברי, ומיד לאחר מכן הוא עטף בזרועותיו את הבחורה שנכנסה עם אדריאן כשהוא משלב את ידו בשלה.
לבי התכווץ, לצד הפעימות שלו שרק התחזקו יותר ויותר, כשהבטתי בהם יוצאים מהמועדון. הכוס זכוכית נשמטה מידי שהבטתי בו, מעביר את ידו מסביב למותניה ומקרב אותו לגופו. "אלוהים אדירים." מלמלתי לעצמי והתכופפתי להרים את חתיכות הזכוכית שהתפזרו על הרצפה. התעלמתי מהדקירות הקטנות שהרגשתי על אצבעותיי והמשכתי לאסוף את החתיכות. הייתי כל כך לחוצה, רציתי להרים את כל הבלגן. "לעזאזל."
יד עטפה את בטני ומשכה את גופי שהונח על הרצפה, "קים." הקול הגברי והמוכר של מרקו נשמע, הוא מיהר לעטוף את גופי בחיבוק מנחם. "זאת בסך הכל כוס."
הצבעתי לעבר הרצפה, "הבלגן הזה, כל החתיכות האלה, זה מה שאני מרגישה מרקו, אני מרגישה אבודה."
"די." הוא מלמל ומשך אותי שוב בין זרועותיו, "אני חושב שאת יותר יפה ממנה."
הרמתי את ראשי, "מה, ממי אני יותר יפה?"
הוא הניד בראשו וניער את גופי, "מהבחורה שהלכה עם נייט."
אפילו לא ניסיתי להכחיש את העובדה שהוא חושב שגופי בער מקנאה, כי הפעם זה היה נכון.
עכשיו, האם רינה תמשיך לצודד אותו? כנראה שאני לא היחידה שמשחקת כל מני משחקים…

סגרתי את הדלת מאחורי, מתקדמת על הבניין המוכר שתמיד שנאתי להיות פה. הרגשתי את החלחלה בכל צעד שעשיתי ופעימות לבי התחזקו מתחת לעור שלי. רציתי לדבר עם מישהו, לא רציתי שזה היה לוק, מיה, רינה. רציתי שזה היה מישהו שמכיר אותי באמת, כי הוא מכיר את האופי של אבא שלי, ואחרי הכל זה אותו האופי.
תקתקתי על הדלת.
"פתוח," קולו מחוספס ומבוגר נשמע, לפני שהספקתי לברוח מהחרטה. פתחתי את הדלת והצצתי פנימה, חיוך קטן עלה על פניו, "קימברלי!" הוא קרא לעברי ונכנסתי אל תוך החדר.
הוא פתח את ידיו וכבלתי את עצמי לתוכם, כשהריח הטוב שלו מחמם את גופי ומעלה בראשי כמה זיכרונות ילדות טובים שרציתי למחוק, אבל הפעם נתתי להם לטייל בראשי, הרגשתי בטוחה לידו.
הוא נשען על המיטה, "שמעתי על הבחור החדש שלך."
"איזה בחור?" ישרתי את גבי והתיישבתי בכיסא לצידו בהרמת גבה, מעמידה על פני מסכה, 'פני פוקר' .
הוא נחר בבוז, "אם לא הייתי מכיר אותך, או יותר נכון את אבא שלך, עוד הייתי מאמין למבט הזה."
פלטתי צחוק כבד, ולאחר מכן הפניתי את מבטי לעברו, "זה לא משהו רציני, דוד."
"מיה לא הפסיקה לדבר עליו, היא גם ציינה כמה דברים שבתור אבא הייתי מעדיף לשכוח, לעזאזל." הוא הרים את ראשו, "היא אמרה, ואני מצטט, 'הוא חלום של כל אישה, יש לו סקס אפיל, ברמות-על' , היא אפילו לא הבינה למה המבט שלי נראה נגעל."
חייכתי לעברו, "זאת מיה."
"כן, טוב, מי זה הבחור?"
הנדתי בראשי לעברו לשלילה, "דוד, הוא באמת לא חשוב," בלעתי את רוקי, משתדלת לחייך את החיוך הכי אמין, "רק היום הוא הלך עם בחורה אחרת." הרגשתי סערה בתוך גופי לאחר שאמרתי את, והתפללתי בתוך תוכי שהוא לא ישים לב, אבל ידעתי שזה לא הגיוני.
"אני מצטער, יקירה." עיניו נצצו בגוון האפור זוהר המוכר והוא ניסה לחייך חיוך מנחם.
הנפתי את ידי בשלילה, "אין לך על מה להצטער, לא היה בינינו אהבה."
"את נראית אבודה ילדונת, בין אם את רוצה או לא רוצה."