קומה 9- הבוגלרים. פרק 2

___________נקודת המבט של נטע____________
\"רצים?\", אמר ויקטור והחל לרוץ.
\"רצים\"
התחלתי לרוץ בעקבותיו, הרוח סותרת את שיערי וגורמת לו לעוף, ויקטור חייך אליי, או שלפחות היה נדמה לי שהוא חייך, בכל אופן חייכתי חזרה.
רצנו אחד ליד השנייה, במהלך הריצה כל פעם הוא צעק לאן צריך ללכת ובכל פעם צחקתי למשמע קולו, קולו היה נעים אך קר, כמו נייר זכוכית שצירפו אליו מוזיקה קלאסית, אני יודעת שהדימוי נשמע מוזר אך כך באמת הוא נשמע.
בסופו של דבר התחלתי לראות מרחוק את ביתי, בריצה לקחו לנו עשר דקות להגיע מהמזבלה לכאן, איך יכול להיות שהתרחקתי כל כך?
\"הנה זה, זה הבית שלי!\", צעקתי בשמחה.
\"כן, עוד שנייה נגיע\"
הגענו לביתי, שנינו נעמדנו והתנשמנו מעט.
\"אז…. תודה שעזרת לי\", מלמלתי בעודי בוללת קווצת שיער בידי.
\"אין בעיה רק אם-\"
\"אני מצטערת, אני חייבת ללכת לעזור לאמא שלי, מצטערת\", קטעתי אותו.
\"אוקיי, להתראות\" ,אמר ויקטור, הוא לא חיכה לתשובה וכבר החל לרוץ.
\"אמא!\", צעקתי בעודי נכנסת לתוך הבית.
נכנסתי הביתה, אמא לא הייתה שם.
\"אמא? אמא איפה את?!\", צעקתי, חשבתי שאולי היא פשוט קמה והלכה לנוח.
עליתי במהרה במעלה המדרגות, דילגתי שתי מדרגות בכל פעם.
\"אמא את כאן?\", שאלתי בעודי פותחת דלתות בהיסטריה ומחפשת אחריה.
שירותים- לא
מקלחת- לא
חדר שינה- לא
\"אמא? אמא איפה את?\", שאלתי שוב.
\"נטע…. נטע..\", שמעתי לחישות מוזרות.
\"מי אתה? התגלה, מה עשית עם אמא שלי?!\", צעקתי. ליבי פעם בחזי כאילו רצה לפרוץ ממנו, נשמתי נשימות מהירות ועמוקות.
\"נטע……נטע….\", נשמעו שוב הלחישות.
הן הגיעו מחדר השינה שלי, הלכתי בזהירות, הגעתי לחדר השינה שלי.
נכנסתי אליו, הלחישות נשמעו חזק יותר
\"נטע? נטע?\"…
בדקתי מהיכן הן מגיעות, הן הגיעו מפינת החדר, הסתכלתי על הרצפה והייתה שם ילדה, אותה ילדה שהייתה עם אמא הבוקר.
\" מה עשית לאמא שלי?! מה עשית לה?!\", צעקתי על הילדה והושטתי יד לתפוס אותה, אבל ידי עברה דרכה.
\"מה.. ממ..מה קורה פה?\", גימגמתי, שום דבר כאן לא הגיוני.
\"ששש… הכל בסדר נטע, אני כאן כדי לעזור לך!\", אמרה הילדה בקול מחוספס שלא נראה מתאים לה.
\"איפה אמא שלי?\", שאלתי, דמעות החלו לזלוג במורד לחיי, קודם האנשים המוזרים, אחר כך אשפת האיברים ועכשיו זה? זה כבר יותר מדי! אני שונאת את העיירה המטופשת הזו!
\"נטע, נטע הכל בסדר, את תוכלי להציל אותנו, את תוכלי להציל את כולנו\", אמרה הילדה.
\"לא אני לא!\", מלמלתי.
\"נטע, יש משהו שאת צריכה לדעת\", המשיכה הילדה בדבריה כאילו לא הגבתי.
\"מה?! מה עכשיו?\", שאלתי.
\"תשבי נטע\", הורתה הילדה, ישבתי.
\"לפני תשעים וחמש שנים, אני גרתי כאן, בדיוק בבית הזה, הייתי ילדה כמוך\", התחילה הילדה לספר.
\"מה זאת אומרת?, הבית הזה נראה חדש,\", אמרתי.
\"הכל כאן נראה חדש, יש דברים פשוטים כל כך, לא תביני תבדקי, המוות בקרוב יכתיב, לה לה לה לה לה לה, מוות בקרוב יכתיב..\", החלה הילדה לשיר.
\"מה, מה זה אומר?\", תמהתי.
\"נטע, אני בוגלרית.\", אמרה הילדה.
\"מה זה בוגלרית?\", שאלתי, כל כך הרבה מחשבות היו במוחי.
\"נטע, לפני תשעים וחמש שנים, אני הייתי ילדה רגילה, ממש כמוך, את זה את כבר יודעת נכון?\", התחילה הילדה לספר.
\"כן\", השבתי, מחכה להמשך סיפורה.
\"היו לי המון חברים, העיירה הזו הייתה מאוד שמחה ויפה פעם. החבר הכי טוב שלי היה ויקטור-\"
\"רגע רגע רגע, ויקטור סמוגדן?!\", שאלתי. לא יכול להיות!
\"איך ידעת?\", תמהה הילדה.
\"הוא, הוא היה בחוץ לפני רגע, חיי וקיים, הוא עדיין ילד\", מלמלתי.
\"כן.. היה לו מזל..\", מלמלה הילדה.
\"מה זאת אומרת?\"
\"אני אמשיך, העיירה הזו הייתה מאוד יפה ושמחה פעם. יום אחד, התגלו מליוני ילדים נטושים בכל רחבי העיר. ההורים נעלמו, כל המבוגרים נעלמו, ויקטור אמר לי שאנחנו צריכים לברוח, לא יכולתי לברוח, פחדתי. הייתי אז כמו שהייתי היום, עם השמלה המגוחכת הזו בצבעי שמנת ועם התסרוקות המנופחות הטיפשיות האלה. לא היה אפשר להתייחס אליי ברצינות. ידענו שמשהו מוזר קורה בעיירה הזו, כל יום ילד\\ה היו מתגלים תלויים או כרותי איברים במקום כלשהו, כל יום נהיינו פחות ופחות. העיירה הזו חיה. כל ילד שמת הפך לרוח, היינו שומעים אותם קוראים לעזרה ומתחננים שננקום את נקמתם, אבל אז רק אני וויקטור נשארנו, יום אחד מצאתי את ויקטור מושרה בתוך קרח, קרח יבש. צעקתי אליו, אך הוא היה שם, קבור בתוך הקרח. לקחתי פטיש והתחלתי לשבור את הקרח, חתיכה אחר חתיכה, יום אחרי יום.
לבסוף הצלחתי להוציא אותו משם. שיערו הפך לבן, עיניו נהפכו אפורות.
הוא היה ויקטור שונה, לא הילד השמח והמצחיק שהכרתי פעם. לא ויקטור.
הוא אמר לי שעכשיו הוא חזק יותר, שעכשיו הוא יוכל להציל אותי, אך זה היה מאוחר מידי.
שעה לאחר מכן נמצאתי תלויה בחדרי.
ויקטור השתגע, הוא שרף את הבית בעודו בפנים. הוא לא הבין שאני הייתי בתור רוח, לידו!
אני אהבתי אותו נטע, לא רציתי למות. בסוף הוא שרד את השרפה, לא היה לי מושג איך.
מאז, אני וכל הילדים שנהרגו כאן, מחכים. פשוט מחכים. מחכים לנקמה. קראנו לעצמנו בוגלרים, התקבצנו יחד ונשבענו, נשבענו שנשיג את נקמתנו בעיירה הזו.\", סיימה הילדה את סיפורה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היי ובכן, זה היה פרק 2 ב-קומה 9- ספר ראשון: הבוגלרים.
אתם שם בבית! כן אתם! מחכה לתגובות!!!!!!!!!!!