בפעם הראשונה שציירתי איש

בפעם הראשונה שציירתי איש זה היה די פשוט, דף לבן, עיגול שחור שבתוכו שתי נקודות שחורות קו מעוקל – אלו היו הפנים. ומהפנים היו יורדים שלושה קווים, אחד יש ושניים לצדדים – כך היו לו ידיים וגב. לבסוף, הקו הישר התפצל לשניים, שתי רגליים לאיש הקטן שלי. כולו קווים ונקודות שחורים על דף לבן, פשוט, כמו שילד קטן הוא פשוט.
מאוחר יותר, הפה הפך לזוג שפתיים, ונוסף גם שיער – זו הייתה אישה – פשוט.
לאט לאט, האיש קיבל גם אצבעות, והעיניים הפכו ליותר מרק נקודות, והגוף כבר קיבל רוחב ולא היה עוד קווים. האיש נהיה יותר מפורט, אבל עדיין שטוח, עדיין רק שחור על גבי לבן, לא יותר.
פתאום, משהו חדש הגיע אל האיש שלי – עומק. עם הזמן צידי הפנים האפירו, גם השפתיים. לפתע היה ניתן לראות יותר מרק שחור על לבן, היו גם תחומים אפורים.
אבל לא משנה כמה אני אמשיך לספר על איך ציירתי אנשים, יש רק נקודה אחת ששינתה את הציורים שלי לנצח, היום בו למדתי שאין כזה דבר לבן.
למדתי שלאיש אמיתי אין לבן, אין שחור, רק גווני אפור.
אין קווי מיתאר, כי בן אדם לא פשוט מתאים את עצמו לתוך מסגררת. אין קווים ישרים, ככה זה. אין נקודות, כי הן היטשטשו עם הזמן. אין לבן ואין שחור, כי אין כזה דבר.