כיתה

היא יושבת מולי בשורה הראשונה בטור הכי קרוב לקיר בצד שמאל. היא עושה תנועות חוזרות כל הזמן, שוב מסדרת את השיער שוב הטיקים, הישיבה הזאת ושוב היציאות הלא קשורות שלה. היא מדברת המון ומגמגמת… היא יושבת לידה במין ישיבה מזרחית עם הרגליים על הכיסא ונשענת על הקיר, היא יושבת ומסתכלת על כולם לא מפספסת כלום, היא עם הטלפון שלה היא גם מדברת איתי על אחרים היא בוחנת את התספורת החדשה שלו וצוחקת, היא גם דואגת לחברים שלה… היא יושבת ליידי היא שקטה לא אומרת הרבה, היא מלאת איפור ותכשיטים, מאוד מטופחת. היא מציירת במחברת שלה משהו לא ברור מאוד מבולגן ולא מסודר, והיא מאוד בשקט… הוא יושב מאחורי, הוא בשקט, מידי פעם הוא מוציא איזה הערה ומצחקק, הוא אומר ששום דבר לא מלחיץ אותו, הוא אדיש, הוא יודע הרבה אבל הוא לא אכפת לו… הוא יושב בטור מול המורה ובשורה אחת לפני האחרונה. הוא צוחק מדבר איתה כל הזמן צוחק, מקלל המון, הכל אצלו בכייף, הוא מתנהג כמו מטומטם והם צוחקים, הוא מחייך כל הזמן… היא יושבת בשורה הראשונה בטור של המורה, היא מסודרת, שקטה, היא מקלידה כל מה שהמורה אומר ומקשיבה ולפעמים שואלת שאלה, היא מרוכזת בשיעור, התלמידים מאחורה לא מעניינים אותה, היא כל הזמן בפנים חתומות ומרוכזת בשיעור… הוא יושב שורה שלישית ובטור הקרוב לקיר בצד השני של הכיתה. הוא תמיד על המחשב שלו בזמן השיעור, הוא מאוד לא מרוכז במה שקורה בשיעור, מידי פעם הוא מצחקק עם זה שיושב לידו, המורה פונה אליו והוא מנסה לצאת מזה כי אין לו מושג מה התשובה המורה שולח לו מבט מזלזל וממשיך הלאה והוא חוזר להסתכל על המחשב שלו. זה נראה כאילו הוא מנסה לפענח במחשב שלו משהו כי הוא מאוד מרוכז ולא מסיט את המבט שלו, אבל מידי פעם אפשר לראות צחקוק בפנוי שמראה שהוא משחק במחשב… ואתה המורה ממשיך בשלך, ממשיך לדבר על ימי הביניים על כמה שהחברה שם לא הייתה מפותחת, יש לך מבט עייף בעניים ואולי קצת חסר תקווה. אתה מסתכל עלינו במבט הזה ואתה יודע שאנחנו לא מקשיבים, אבל אתה ממשיך לדבר כי אתה חייב, בזמן שרואים שאתה בעצמך לא מרוכז. אתה מדבר ומידי פעם עוצר רק בשביל לראות את המבטים שלנו, המבטים שמראים לך כמה אנחנו לא מרוכזים. אנחנו מסתכלים עלייך במבט מופתע, כאילו עצרת את מוזיקת הרקע שלנו למעשים שמעסיקים אותנו. אתה נאנח. אתה מסתכל עליינו בעניים חסרות תקווה ועייפות בנו ומתלבט אם לשאול אותנו שאלה שאנחנו בטוח לא נדע את התשובה עלייה כי אנחנו לא מקשיבים. אתה נאנח שוב, מסתכל שוב על השבריר שנייה הזה שכולנו מסתכלים עלייך, נושאים עלייך עניים, מחכים שתגיד משהו, מחכים. ואז אתה ממשיך בשלך ואנחנו בשלך. ואף אחד לא שם לב למה שקרה. אנחנו ממשיכים בשלנו.
היא עברה משהו קשה בחיים שלה, היא תמיד בלחץ, היא ילדה מסוקרנת שהחברה והמראה שלך חשובים לה, לפעמים היא מדברת יותר מידי אבל תמיד אני נותנת לה את המקום הזה, גם אם אני לא רוצה, כי אני יודעת שחסר לה תשומת לב בבית, אז היא מדברת איתי. יש לה את התנועות החוזרות שמאוד מציקות לה אבל הם קיימות בגלל שהיא בלחץ והיא לא יכולה לעצור אותם. היא מופנמת למרות כל הדיבור שלה. חסרה לה תשומת לב. היא שני. היא עשתה שינוי בחיים שלה, היא הייתה חסרת ביטחון היא התנהגה כמו שהיא רצתה ולא קיבלו אותה, אז היא התחילה לבקש תשומת לב מהחברה, היא התחילה להתלבש שונה ולהתאפר וכל הזמן לחייך למרות שרואים בעניים שלה שהיא מיוסרת, יש לה הרבה בלגן בבית, היא חסרת ביטחון, היא מפחדת מהחברה. היא רק רוצה שיאהבו אותה. חסרה לה אהבה. היא הדס. היא חסרת ביטחון, בבית שלה לא נותנים לה להתבטא, חושבים שהיא טיפשה, אז היא מתנהגת ככה. היא מפחדת להגיד משהו כי היא חושבת שהיא טיפשה. למרות המראה שלה שהוא מאוד מסודר ומטופח החדר שלה מבולגן והציורים שלה מאוד מופשטים כי רק שם יש לה קצת דרך להוציא את כל הכעס שיש בתוכה בלי שיגידו לה משהו. חסר לה חיבוק. היא עדי. הוא מלא מחשבות, יש משהו שמטריד אותו בבית, אבל הוא לא נותן לאף אחד לדעת כי הוא פוחד להיפתח לאנשים כי בגדו בו מספיק פעמיים בחיים. הוא שם מסכה של אדישות על הפנים שלו בשביל להגן על עצמו. הלימודים מאוד חשובים לו, רואים לאת זה בציונים שלו ובבקיעות שלו בחומר. הוא צריך מישהו שיקשיב לו. הוא עידן. הוא לחוץ מאוד, הוא מקלל כי רק פה הוא יכול, בבית שלו יש משמעת אסור לקלל, הוא מרגיש אסיר בבית שלו, זה גורם לו להמון לחץ שיוצא אצלו באלימות. הוא ילד מחושב, הוא מאוד קשוב לסביבה שלו, הוא אף פעם לא מחייך כי הוא רוצה, הוא מחייך בשביל לרצות אחרים. הוא צריך קצת חופש. הוא אביב. היא מפחדת להיכשל בלימודים כי היא מפחדת מאמא שלה. המראה החיצוני שלה מאוד חשוב לה כי היא רוצה שישימו לב אליה. היא וויתרה על החברה כי קשה לה, ואף אחד לא בא אליה אז היא ויתרה על עצמה. היא צריכה חברה טובה. היא מיכאל. הוא חסר ביטחון, יש לו חבר אחד טוב שאיתו הוא באמת חופשי. הוא נעול בעצמו כי שופטים אותו כל הזמן. הוא מרגיש מאוד בחוץ והוא מוציא את עצמו יותר ויותר בלי לשים לב. קשה לו בכיתה, אבל הוא מתנחם בחבר שלו, הוא לא מקשיב כי הוא ויתר על הלימודים, קשה לו להבין את מה שקורה סביבו ואף אחד לא רואה אותו. הוא צריך קצת עזרה. הוא מקסים. ואתה במורה, אתה מלמד אותנו מה שצריך כי אתה חייב להספיק חומר אבל רואים שאתה לא מרוכז בשיעור. דברים אחרים רצים לך בראש. הילדים שלך, המשפחה, הכסף, השכר דירה. אתה כבר עייף מהכל. עייף מהחיים. עברת המון וקשה לך כבר. אתה איבדת תקווה. אתה כבר לא מנסה לשנות כלום, אתה מתכופף למה שהחברה אומרת לך. ולרגע אתה עוצר את השטויות שיוצאות לך מהפה. וקורה משהו מדהים בכיתה, כמה שניות בהם אנחנו התלמידים רואים את העייפות בעניים שלך, ואתה רואה את הבדידות בתוכנו. רגע אחד של אנושיות בנינו. ואז הוא נעלם וכולנו ממשיכים בעניינים שלנו. זה רגע ארוך. הוא מרגיש כמו נצח. ואז אתה ממשיך. אתה רק צריך מאתנו קצת קשב. אתה בן אדם, אתה אישיות אבל אתה כבר מתנהג כמו רובוט.