עת ללכת.

לשהות רגע ברגע.
לבלוע אותו ,לעכל.
ששניות מוכרות נעלמות פתע-
הדמעות בורחות והלב משתולל.

זה כאב שנבנה בשלבים.
פרידה ארוכה ,מייאשת.
מלמול של דברי אוהבים.
נדמה לה שהגיעה העת ללכת.

זה משונה לה כל כך -פשוט להותיר מאחור.
חומות ומגדלים .
חוויות מסעירות כתובות בלבן ושחור.
חיים שלמים .

והרגע ההוא ליד הרכבת-
והרגע ההוא במגרש –
וזה שביקש לידה לשבת –
וחבר מתקשר נרעש.

הכל מתערפל במסכה מעמעמת-
קודם נדמה היה שזה עוד לא הסוף-
אבל עכשיו מבינה שבכלל לא חולמת-
לבדה מתחילה במעוף.

המקום מחבק .
חיבוק אחרון ,של פרידה .
וליבה ,שוב ,הומה וזועק,
השער נסגר –
והיא ממשיכה.