משהו לא צפוי – פרק 3

עיניו האפורות כה כהות. לפעמים נדמה שהן שחורות.
הן הביטו בי במבט בוחן, תמיד עניין אותי לדעת מה עובר במחשבותיו. הוא נהיה כל כך מסתורי, כל כך מרוחק. מוזר להגיד שאני לא מכירה אותו יותר.
"על מה אתה מסתכל?", שאלתי בקול מתגרה, פניו נהפכו לרציניות ואני רק השתעשעתי מכל הסיפור הזה. התרגלתי להתנהגות המוזרה שלו .
"ככה את הולכת לארוחת שישי אצל סבתא וסבא?", הוא שאל ולרגע דמיינתי שאחי הפרמיטיב חזר.
"כן, גם השכנים של סבתא יהיו, חייב לדפוק הופעה", עיצבנתי אותו, הוא תמיד היה מתעצבן כשהשכנים של סבתא שלנו היו באים לארוחת שישי. אלירן, הוא בן עשרים, חייל. תמיד נמשכתי לחיילים. יש לו עיניים שחורות וגדולות, מסתוריות כאלה שתמיד בא לדעת מה עומד מאחורי המבט הממגנט שלו. אף קטן ומסורטט. שפתיים מלאות וורודות, כאלה שבא להביא להן ביס. גוף מחוטב ושחום, שיער שחור כפחם. בקיצור…מושלם, חיצונית. אבל פנימית, הוא מניאק שמשחק בבנות. תמיד הוא ניסה להתחיל איתי ולעולם לא הסתיר את העובדה שהוא רוצה רק את הגוף שלי. הפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה לפניי שנה. הוא הפסיק לבוא לארוחות שישי אצל סבתא שלי, מסיבות אישיות אני מניחה.
ועכשיו שוב לראות אותו אז…אני חייבת לדפוק הופעה ולהוציא את שתי עיניו מהמקום.
"לכי תחליפי את השמלה הקצרה הזאת, לאן את חושבת שאת הולכת?", הוא קם לעברי ונעמד מול פניי בהפגנתיות. הבטתי עמוק אל תוך עיניו בכעס והראתי לו שאני לא הולכת להקשיב לשום בקשה שהוא ביקש ויבקש.
"כבר שנתיים שאין לך זכות לחלק לי פקודות, אני אעשה מה שבא לי הבנת?ואם יבוא לי ללכת עם בגד ים אני אלך עם בגד ים", קבעתי עובדה שכנראה הרתיחה אותו לפי מבטו. יופי, הראתי לו שיותר אין לו חלק בחיי ושהוא יכול להמשיך לרצות.
"ממתי נהיה לך פה כזה אה?", הוא שאל וקולו היה צרוד, כאילו נפגע.
"ממתי שאין לך כבר חלק בחיים שלי", זרקתי לו את האמת בפנים. הוא הביט בי במבט שנראה…מאוכזב והרגשתי את הדמעות מדגדגות את קצה העיניים שלי, אבל לא נתתי להן לרדת. לא נישברתי למולו כמו שפעם הייתי עושה זאת בחופשיות, בלי כל המשחקי האגו.
מבלי להוסיף עוד מילה, הוא הלך לחדרו, פגוע וטעון.
***

"סבתא", קראתי בשמחה, כל כך התגעגעתי אליה, לשיחות איתה ולכנות שלה. היא אחת הנשים החכמות שאני מכירה. יש תה ניסיון חיים עשיר ותמיד כיף להתייעץ איתה.
"ילדה יפה שלי, תראי אותך…אחך גדלת לי ככה?", היא שאלה וחיבקה אותי חזק.
"התגעגעתי אליך סבתא", אמרתי והרגשתי את ידייה מחבקות אותי יותר חזק.
"אני יותר", היא אמרה בקול מאושר.
לאחר שסיימתי להגיד שלום לסבתא וסבא ולהורים שלי, ראיתי אותו יושב שם, את אלירן. רגליו היו מפוסקות במעט, יד אחת הייתה מרווחת על הספה למעלה וידו השנייה גללה הודעות בנייד שלו. הוא היה לבוש בג'ינס כחול וחולצה שחורה חלקה של בוס שישבה עליו בצורה כל כך מושלמת שהבליטה את כל שריריי בטנו וידו. אפילו חשפה את הקעקוע שעל זרועו. החוצפה שנטפה ממנו כל כך משכה אותי אליו באותו הרגע שראיתי אותו. הבטחון העצמי הזה…לעזאזל, הוא מושלם.
רואי התיישב על ידו ולחץ את ידו.
אלירן בחן את גופי מבלי לפספס אף פרט ולאחר מכן קרץ לי. למה הוא חייב לשחק אותה כל כך קשוח וקשה להשגה?זה רק גורם לי לרצות אותו יותר.
התיישבתי על יד אמא שדיברה עם אביו של אלירן. הוא גם נראה לא רע, אלירן רק יותר מבוגר.
"מה שלומך שמש?איך גדלת", הוא אמר בחיוך אדיב.
"הכל טוב מה איתך?", שאלתי והנחתי את תיקי הלבן אשר תואם לצבע של השמלה שלי על השולחן.
"בסדר, חיים את החיים", הוא אמר וחייכתי לעברו. הוא בן אדם כל כך טוב, לא מבינה מאיפה אלירן קיבל את האופי הזה?

התיישבנו כולם על השולחן הגדול שעליו פרוסים סלטים, סכו"ם, כוסות ושתייה לכל אחד והתחלנו בארוחה.