סיפור ארוך- פרק 5 ואחרון

פרק 5

"אנחנו כל כך שמחים שבחרתם להגיע אלינו ל'בית בעמק', אנחנו מקווים שהשנים הבאות של חטיבת הביניים והתיכון, יעברו עליכם על הצד הטוב ביותר!"
אלה הדברים הראשונים בערך ששמעתי ביום הראשון של הלימודים, בכיתה ז', ב"בית בעמק".

החופש הגדול התחיל בצורה הכי מדהימה בעולם, הייתי מוקפת בהמון חברים עוטפים ואוהבים, וכמובן, הייתי עם אור כמעט כל יום, הלכנו ביחד לים, לבריכה, ראינו סרטים ביחד כמה פעמים, היו כמה ימים שנשארו הימים הטובים ביותר בחיי. אבל לקראת סוף הקיץ, במסיבה שהייתה בבית של אור, הערב שחשבתי שיהיה כמו שתמיד חלמתי, הפך לסיוט הכי גדול שלי. וכמו שאתם יכולים כבר לנחש, אני ואור נפרדנו. היינו ביחד מאפריל ונפרדנו באוגוסט. היו לי 4 חודשים פשוט מדהימים, ומאז זה פשוט כבר לא. ולמה נפרדנו? אני חושבת שגם את התשובה לשאלה הזאת אתם כבר יכולים לנחש. שירה. ועכשיו מה אתם חושבים? הבנתי. לא. אור לא בגד בי. הוא לא מהטיפוס שבוגד. זה פשוט שלשירה זורם דם רע בעורקים. היא פשוט רעה. ואין לי מילה אחרת. אני לא אומרת שלא, ברור ששירה ניסתה לגרום לכך שאור ינשק אותה או משהו כזה, וכמובן שזה לא הצליח לה, אבל היא פשוט לא מוותרת, יש לה כמה תוכניות, והיא מיד עברה לפלאן בי, שעבדה לה פשוט מצוין.
אני וליאן ישבנו על הספה כשפתאום שירה באה לכיווננו כמעט בוכה "אני ממש מצטערת מאיה, אמרתי לו שלא כדאי אבל… זה פשוט קרה", "מה קרה? על מה את מדברת?", "אה, אור לא סיפר לך?", "סיפר לי מה?", עניתי, "מה את רוצה שירה?", "שהוא נישק אותי, את בטוחה שהוא לא סיפר לך?", "שהוא עשה מה?", "אני באמת מצטערת", שירה אמרה ונעלמה, הפעם אני הייתי זו עם הדמעות בעיניים, קמתי כדי לחפש את אור אבל ליאן משכה לי ביד, "די נו, מאיה, את לא באמת מאמינה למה שהיצורה הזאת מוציאה מהפה שלה, נכון?", הסתכלתי עליה וידעתי שאולי היא צודקת, אבל משהו בי גרם לי להאמין יותר לשירה, "לא, בבקשה מאיה, אני לא מאמינה שאת קונה את זה! היא מנסה לסכסך בניכם, את לא רואה את זה?", ניתקתי את היד שלי מהיד שלה ורצתי לחפש את אור, "מאיה!", ליאן המשיכה לקרוא לי, אבל לא רצה אחרי. מצאתי את אור עם כל הבנים בחוץ, משחקים איזה משחק שלא בדיוק הבנתי, "תגיד לי שהיא משקרת!", "מה?", הוא אמר, לא בדיוק מבין מאיפה נפלתי, "תגיד לי שלא נישקת את שירה, תגיד לי שהיא שיקרה לי", אמרתי, כשאני כבר בוכה ממש, "מאיה, לא נישקתי אותה, אני בחיים לא אעשה את זה, למה את חושבת שאני אעשה דבר כזה?", "לא יודעת! אבל היא מאוד משכנעת אור", "היא סתם מנסה לגרום לנו לריב, ואת נותנת לה, זה לא היא שמפרידה בנינו, זו את!", "סליחה?!", עניתי, "אני? אני מפרידה בנינו?", "כן! את! מאיפה הגיע החוסר אמון הזה בנינו פתאום, את מוכנה להסביר לי?", "שירה באה אליי בוכה ואמרה שנישקת אותה, שהיא מצטערת אבל זה מה שקרה", "אה! אז פתאום את מאמינה לכל מה ששירה אומרת? את מאמינה לה, ולא לי? שירה היא החבר שלך שאת כל כך אוהבת או שזה אני?", הסתכלתי עליו, מתוסכלת, לא ידעתי כבר מה לומר, "אני כבר באמת לא מבין אותך מאיה, מה את רוצה?", לא עניתי, אבל המשכתי לבכות, "אני.. אני חושב שאנחנו צריכים איזו הפסקה..", "מה?", סוף סוף הצלחתי להוציא מילה מהפה, "זה יהיה הכי נכון לשנינו, אנחנו צריכים לחשוב קצת", יש לי מזל שאני גרה בהמשך הרחוב, ככה שפשוט רצתי הביתה בלי להסתכל אחורה או בלי להגיד שלום לאף אחד, נכנסתי הביתה, נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת, נשכבתי במיטה, ולא הפסקתי לבכות, עד שנרדמתי.
"אנחנו מקווים שהשנים הבאות של חטיבת הביניים והתיכון יעברו עליכם על הצד הטוב ביותר"
כן אה? גם אני.