ככה אני מתנצלת

קוראים לה רומה ואני מאוהבת. (התחלה וסוף)

היינו יותר קודם. לפני שכולם אמרו מה צריך ואיך. זה דחק את הכל הצידה ומאז שכחנו ועכשיו אין כלום.
לפעמים זה מפחיד כי היא עוד חולמת ובתוך הראש שלה יש מרחבים שכבר אין בי.
(יום אחד היא תבקש לשחרר ואני לא ארצה אבל. אסור לפגוע בה, לפחות לא אני. ומה אם אני אהיה לבד מאז?)

הוא אומר 'היא חזקה' אבל לא מולי. רומה מחייכת. "תמיד היית כזו."
אבל את יותר אני רוצה להגיד ושותקת. היא יודעת.

אולי כשלא אצטרך יותר את המגע שלהם והמילים שהם אומרים אני אוכל ללכת הלאה. אבל הם תמיד עוזבים לפני שזה קורה.
(אולי אני טובעת לפני שזה בכלל מתחיל)

הייתי רוצה להתנצל על הקיום שלי אבל הם לא יבינו. אז זה במחוות קטנות, בדרך שהגוף מוחזק והכתפיים שמוטות וחלל בית החזה מכווץ לתוך עצמו. בנשימות השטוחות שמנסות לא לפגום במערך הטבעי של חלקיקי הגז. במחשבות ש.

סליחה. תודה.