טורקיז-פרולוג

פרולוג:
ארוחות שישי זה היה הקטע של המשפחה שלי.
מאחר ויש למשפחתי בעיות כלכליות קשות,כל שבוע הורי עובדים קשה מהבוקר עד הלילה,ולפעמים אפילו לא חוזרים הביתה ללילה או שניים.
אני ושירי לא רואות אותם הרבה,אני מניחה שזה רק אני והיא בכל ימי החול.
אבל יום שישי זה היום שלנו.של המשפחה.היום היחידי שאני מרגישה חום ואהבה בבית.
אף אחד לא מפספס ארוחת שישי,נדירות הפעמים שמישהו מפספס.
"טורקיז שירי ארוחת ערב!".כן,אז עכשיו גליתם את השם שלי,טורקיז.
אמא שלי מאמינה שהשם טורקיז זה שם שיביא לי שלווה ואהבה,תמיד היא הייתה מאמינה גדולה,לאבא לא היה כל כך מילה בעניין.
יצאתי מהחדר בריצה,יורדת במהירות במדרגות,מודעת לכך שכל היום רבצתי במיטה והפעילות הכי נועזת שעשיתי היום היא לרדת לאכול, "אני מריחה ריח של שעועית או שאני מדמיינת?"אמרתי באושר.
"החיוך המטופש שלך בכל פעם שאוכלים ארוחת שישי תמיד מצליח לרגש אותי",אמרה שירי,ניסיתי להזכר מתי הייתה הפעם האחרונה ששירי החמיאה לי ואז הכל התברר לי,הבחנתי בבחור שעומד לידה,וואו.
הוא היה גבוה,כך שגם ממרחק של שלושה מטרים הייתי צריכה להרים את ראשי כדי לראות את פניו,וכמה שפניו היו יפות.
שפתיו היו מלאות וורודות אך אפו היה גדול במקצת,ועיניו היו גדולות וצבועות בכחול כהה עד שאפשר להתבלבל ולחשוב שהן שחורות,היו לו עצמות לחיים כל כך יפות,שערו היה שילוב של שטני וחום והיה מורם למעלה בצורה אלגנטית,למעשה היה לו מראה כמעט בריטי,אם לה היה לבוש בחולצת טריקו ירוקה ופשוטה לחלוטין וג'ינס כחול ארוך.
אני מודעת ליופי של שירי,כן,היא יפיפייה,השילוב של הרגליים הארוכות שלה,לעומת הקצרות שלי,הרגליים הרזות שלה לעומת הרחבות שלי,התחת הקטן והמוצק שלה לעומת הגדול שלי,השיער הבלונדיני והחלק שלה,לעומת החום והגלי שלי,והעיניים הירוקות הגדולות שלה,לעומת החומות שלי, כל הדברים האלה יצרו לה מראה של בובת ברבי,אך היא הייתה אגואיסטית,אינטרסנטית,וזנותית,מאוד,שקשה לי להאמין שמישהו כמוהו יתאהב בה,אני אוהבת אותה זה ברור,היא אחותי,והיא דאגה לי כשההורים שלי לא היו כאן,תמיד הייתה כתף תומכת,אבל בזמן האחרון התרחקנו,וכנראה שעכשיו אני מבינה את הסיבה.
שירי אף פעם לא הביאה בחור לארוחת שישי,למעשה אף פעם אף אחד לא השתתף בחור בארוחת שישי,זה אומר שהקטע בינה לבין הבריטי חייב להיות רציני.
"טורקיז היום הצטרף אלינו אורח לארוחה,תכירי את טום" אמרה לי אמא שראתה שבחנתי את הבריטי.
"יש לך כסף?" שאלתי בתמימות,אני יודעת שזוהי שאלה מגעילה,אפילו מאוד,אבל אף אחד לא יכול להתעלם מהמצב הכלכלי שלנו,וחוץ מזה,אני לא מאמינה ששירי מסוגלת להתאהב,היא אולי בת 19 אך בהחלט לא בוגרת.
"טורקיז!" אמא הפצירה בי בכעס. "סליחה סליחה" התנצלתי והסתכלתי על הבריטי שמבטו לא השתנה מהרגע שירדתי במדרגות,שזה אומר 10 שניות.
"טוב קדימה לשבת בשולחן".

"אז טום,איך אתה ושירי הכרתם?"תקפתי בישירות.
מבטו פגש את מבטי בפעם השניה הערב,אחרי שכל הערב נעצתי ביופי במדהים שלו מבטים אך הוא אפילו לא שם לב,הוא היה רציני,שקט,אך מלא בביטחון ומיסתורין,הוא היה מבלבל,מסוג הבחורים שגורמים לך להיות מובכת ממבט אחד קצר,וזה מה שקרה לי,נעתי באי נוחות בכיסאי,מנסה להסתיר את ההתרגשות שהוא גורם לי להרגיש.הוא פתח את פיו כדי לענות ואז שירי התפרצה "יום אחד הוא פשוט.."
"האמת שרציתי לשמוע את קולו של טום,לא שמעתי אותו פעם אחת מתחילת הערב" קטעתי אותה.
שירי נראתה מהוססת ומודאגת כשטום התחיל לדבר "באוניברסיטה" ענה טום.
קולו העביר בי רעד,וזה הדאיג אותי. "זהו?" הרמתי גבה,"שירי בכלל לא לומדת באוניברסיטה".
"הלכתי לבקר את יובל" ענתה וגלגלה עיניים.

הערב המשיך,אכלנו ודיברנו,בעיקר שירי דיברה,אבא שלי היה שקט מתמידכל הארוחה,ואמא הייתה מאושרת שמישהי הביאה בחור הביתה,אך ראיתי מן ניצוץ של פחד בעיניה.היא סוף סוף פתחה את פיה ואמרה את המילים ששינו את חיי ברגע אחד.
"אז שלומי התקשר,בעל הבית של הדירה,הוא לא מוכן לתשלום המצומצם שלנו על שכר הדירה,ואנחנו צריכים להתפנות עד יום ראשון בעוד שבועיים" הרגשתי את בטני מתהפכת,פערתי את פי כלא מאמינה לעניין,וראיתי שדמעות מנקרות בעיניה של שירי,אך היא לא הייתה מופתעת,היא ידעה.
"אתם לא רציניים!לאן אנחנו עוברים?אני מקווה בשבילכם שבשכונה".צעקתי הורי כאילו הם האשמים.
"למעשה,אנחנו כנראה נעבור לקנדה,החיים שם יותר זולים ויש לי הצעת עבודה ממש טובה שם,נחזור כשיהיה לנו מספיק כסף בשביל לחיות כאן,אין לנו ברירה,אני מצטער"ענה אבא.
"אין מצב!אני נשארת"צעקתי.
הם יודעים שאני לא אעבור,וגם שירי,הם מכירים אותנו יותר מידי טוב,הם יודעים שאף פעם לא נעזוב את השכונה הזאת,הם יודעים כמה אנחנו עקשניות,משהו כאן לא מסתדר.
"בגלל זה טום כאן"ענתה שירי.
"טום?איך לעזאזל הבריטי הזה קשור?" צעקתי שוב.
"טורקיז אנחנו משאירים את ההחלטה הזאת בידייך,את יכולה לבחור לבוא איתנו לקנדה,או לעבור לבית של טום פה בשכונה עם שירי,מה שלא תחליטי,וכמה שזה יהיה קשה,אנחנו נקבל את זה,,בינתיים אנחנו מעדיפים שתחיו,תאכלו,ותעשו את כל הדברים שאנחנו לא יכולים לספק לכם".
הדמעות נזלו מעיניי,הם תמיד היו טובים מידי,תמיד.תמיד הם אהבו אותנו עד שהיו מוכנים לוותר על חייהם בשביל האושר שלנו.
מה אני עכשיו עושה?נוסעת לקנדה ומתחילה מחדש,או נוסעת עם אחותי לבית של החבר החתיך מידי שלה שגורם לי לרעוד מהתרגשות רק ממבט קטן עליו.
וכמו תמיד,חרא.