שודדת בדם-פרק 6

"תסבירי," דרש ג'ק ומישש את זקנו.
תמיד הצחיקו אותי הזקן הקטן שלו המפוצל לשתי צמות קטנטנות וסבוכות שהיו קשורות בחוט רופף ודק. הראסטוט שעל שערו הפרועה והמטונף שהשד יודע מה הולך בו התנופף ברוח בסוג של גוש קשרים אחד גדול. החרוזים השזורים בהם התנודדו בלי מעצורים. המיליון ואחת קעקועים שיש על ידיו ועל שאר חלקי גופו פתאום בלטו לי לעין. האזיקים הקטנים והמוזרים שנשארו על ג'ק ממסעות אחרים ומסיבוכים אחרים. החולצה הלבנה המרופטת והמעיל המרוטש היו עליו כמו תמיד. וכמובן, הכובע. איך יכולתי לשכוח את כובעו של ג'ק ספארו? האחד והיחיד. הבנדנה האדומה שתמיד, בכול מצב, הייתה על ראשו ומעליה ה-כובע! כובעו של ג'ק ספארו.המגפיים הכבדים והצעיפים בשלל הצבעים. שקי שינה גדולים ושחורים נמצאו בכביעות סביב עיניו. בעצם, אני חושבת שהוא בכלל שם להם עיפרון, אבל עיפרון חזק, כול-כך חזק שהעיפרון השחור משחור לעולם לא ירד, כאילו חרטו עליו את זה, כאילו קבעו על עיניו להישאר שחורות. ואינספור צלקות משונות מכול מיני סוגים הנמצאים על פניו, ידיו, רגליו, ועוד מקומות שאני מקווה שלעולם לא אגיע.
"נו?" דרש שוב וניער אותי ממחשבותיי.
"אהה..? כן, בטח, הסיפור." אמרתי חוזרת למציאות.
"קחי את הזמן, ילדונת." אמר וויל בעוקצניות.
"טוב, טוב, וואי מה בוער?" אמרתי.
כולם רכנו קדימה – ג'ון, ג'ק, וויל, אליזבת, גיבס שלא השתתף במרבית השיחה, קוטון, מרטי, פנטלי, ראגטי, ועוד כמה מלחים שהאזינו בחשאי לשיחה המתנהלת.
"אני, כמו שידועה לכם, איך לומר? 'הבת האבודה של ג'ק ספארו'. נולדתי על אי בודד," עצרתי והבטתי ישירות בעיניו של ג'ק, "מוכר לך מאיפשהו?" שאלתי והרמתי גבה.
"לא, לא מוכר לי." אמר בחוסר ריכוז.
"אז נולדתי על אי, מקום נוראה לגדול בו, תאמינו לי, אני יודעת. אז בקיצור, אמא שלי ילדה אותי שם," ושוב פעם, נעצתי מבט נוקב בג'ק, "למדתי לשרוד ולהילחם אבל לא הייתה לי את ההשכלה הדרושה. אמא שלי החליטה להוציא אותי מהאי. היא חיכתה בסבלנות לספניה שתגיע, מתישהו היא תהיה חייבת לבוא. היא חיכתה המון זמן, אבל היא מעולם לא איבדה תקווה. יום אחד, הגיע ספינת סוחרים שבאו לחפש על האי כול מיני דברים שאינם בהישג יד במקומות אחרים. באישון לילה היא הבריחה אותי לתוך הספינה. רגע אחד היא הלכה להביא את הציוד המועט שלנו והספינה הלכה, נסע, ברחה, נעלמה לה. וכן יצא שאני נתקעתי על סירה, ילדה בת 3, לבדה. בלי אמא. רק הבכי סימן את מקומי והעיר את המלחים שם. הם מצאו אותי בבטן הספינה, בתוך חבית תפוחים. הם הביאו אותי ללונדון. שם ניסו למכור ואתי כסחורה. איזה קומודור מכובד בצי הספינות המלכותי של חברת הודו המזרחית הבריטית ראה אותי וקנה. הוא אימץ אותי והתנהג בי כבת. לפעמים, אחרי כיבוי אורות, התגנבתי בשקט למשרדו, ששם היו מרכז הביצועים והמזימות נגד אויבי הממלכה, הקשבתי להם בחשאי, שמעתי תכניות, שמעתי מזימות."
"איזה מזימות?" שאל ג'ון בשקט ועיניו בוקרות מרוכזות בסיפורי.
"לרצוח, לחסל, להשמיד. להשמיד את הפיראטים. את כולם, להשמיד את כול תרבות שודדי-הים."
היה שקט.
"טוב, לא שיש איזו תרבות שאפשר לחסל." הוספתי לבסוף.
"היי!" זעק רגאטי, פיראט צנום וגבוה ובעל רטייה בעינו הימנית, "זה פוגע."
"מה?" היתממתי, "אתם מחוסרי תרבות, פשוט תודו בזה."
"אפשר לחזור לסיפור?" שאל ג'ון עדיין מרותק כולו לסיפורי.
"כן, בטח," אמרתי, "אז ככה, גדלתי, אספתי מידע, למדתי, למדתי את השיטות שלהם, כ שיום אחד אוכל ללכת להביא את אימי." עצרתי, "ואז, הבנתי יותר מדי את התכנית שלהם. הם, כמו שסיפרתי, רוצים לחסל את הגזע שלכם, והמפתח לכך נמצא על הספינה הזאת." אמרתי.
"הספינה?"
"הנעל שלי?"
"מרטי?"
"פינטל?"
"הרטייה שלי?"
"הרגל מעץ שלי?" מישהו אמר ושם את רגלו הכרותה מולנו.
הבטתי בגועל. "לא.. ממש לא, אפילו לא קרוב."
"הקוף של ברבוסה?"
"התוכי של קוטון?"
אנשים התחילו לנחש ניחושים פרועים ביותר.
"לא, לא, לא," אמרתי והפניתי -שוב- את מבטי לג'ק, "ג'ק ספארו."