גם אלף משפטים לא יכולים לתאר את אהבתי-פרק 1

נכנסתי למסדרונות בית מתעלמת מכל המבטים הבוחנים והמזלזלים.הם לא יפסיקו להאשים אותי,הם לא יפסיקו להרוס את חיי.
נאנחתי בכבדות כשהתיישבתי על הספסל השחור והמבודד כמוני.כמה בן אדם יכול לסבול? כמה כאב הוא יכול לעבור?,הם שוברים אותי,הם לא מבינים שהם לא עוזרים לכאב,הם רק מכאיבים יותר עד שאני נשברת לחתיכות שאי פשר להדביק.
השפלתי את ראשי כששמעתי צעדים מולי,לא רציתי שיראו אותי נשברת.שנאתי לבכות מול כולם כי זה מראה חולשה ואני לא חלשה.
ריח בושם מוכר נשאף אל תוך אפי ועשה בגופי מהומות. הרמתי את ראשי במהירות מנסה לתפוס את הבחור עם אותו הבושם המוכר.אבל הוא היה רחוק וגם הריח. הצילצול המכאיב לאוזניים נשמע בבית ספר והעביר בי צמרמורת של עצבים. הרמתי את תיקי והלכתי במהירות לכיתה מנסה להתעלם מהצחוקים ומההצקות. נכנסתי לכיתה מסתירה את עצמי עם הקופצון השחור והרחב. "מנור מה יהיה עם האיחורים שלך?!" המורה צרחה והביטה בי בזעם,משכתי בכתפיי והתיישבתי על מקומי מנסה לא למשוך צומת לב. "בקצב הזה את תעופי מפה עוד לפני שתגידי בוקר!" היא צרחה שוב פעם וגרמה לעצביי לעלות,שתחנק עוד היום. לקחתי את העט השחור והתחלתי לצייר במחברת,לא הקשבתי אף פעם לשיעורים.הייתי סגורה במחשבותיי ולא הקשבתי.
"מנור זה לא שיעור יצירה." המורה צרחה וגרמה לגופי לרעוד,שנאתי שצועקים עלי,זה תמיד העביר בי כאב ופחד בגלל אבי. "עדיף שזה יהיה שיעור יצירה." מילמלתי קמתי ממקומי במהירות .הלכתי לעבר הדלת וטרקתי אותה בחוזקה. נשענתי על הקיר במסדרון הבודד והתיישבתי על הרצפה באיטיות,מביאה לי להשבר. שוב פעם הריח המוכר חדר אל תוך אפי והרמתי את ראשי במהירות.
דמעות לא מובנות הציפו את עיניי שוב פעם.זה לא יכול להיות הוא,אני מדמיינת.
"רועי.." אמרתי בקול צרוד והבטתי בו,הוא הביט בי במבט קר ומרוחק.אותם העיניים שפעם העבירו בי תחושה נעימה העבירו בי פחד,פחד שהכאיב לגופי. הוא סובב ממני את מבטו והלך משם,משאיר אותי מבולבלת וכאובה. בלעתי את רוקי וקמתי עם רגליים רועדות,דמיינתי.הוא לא פה,הוא לא אמיתי. רציתי להאמין שזה לא הוא אבל ראיתי אותו,את אותם העיניים היפות שכל כך אהבתי. הלכתי בחצר והבטתי בו.פניו נעשו גבריות ויפות יותר וגופו התחטב.שערו השחור היה בתסרוקת שהתאימה לזיפים הקטנים שהיו על פניו ועשו אותו יותר חתיך. רמתי לעברו מנסה לעצור אותו. "רועי!" צרחתי בכאב,הוא לא הסתכל עלי ורק המשיך ללכת,תפסתי בידו מנסה לגרום לו לשים לב אלי. הוא הביט בי באותו מבט קר, "אני..אני התגעגעתי." מילמלתי ודמעות ירדו מעיניי,החולשה הציפה את גופי ורציתי רק להתפרק אל זרועותיו.הוא לא אמר כלום,השתחרר מאחיזתי והלך משם משאיר אותי חנוקה מדמעות.