מארי הראשונה: פרק שלישי

המלכה ג'יין, הייתה אחת המלכות הטובות ביותר בעולם, או כך לפחות אני חושבת.
היא עדיין הייתה יפה, למרות שהיא כבר הייתה בשנות השלושים לחייה, ונחשבה זקנה לחלוטין, והיא הייתה אחת היחידות אשר התייחסו אליי בחביבות במקום הזה.
אני מניחה ששאר בנות הלוויה, מרגישות את זרותי במקום הזה, יודעים שזו לא חצר המלוכה המקורית שלי, והם היו צודקים, זו כבר חצר המלוכה השלישית שלי, בה שהיתי בזמהלך חיי, ורוב הסיכויים שזו לא האחרונה שלי.
הורי אוהבים לשמור על יחסים טובים עם כל בני המלוכה האפשריים, הם הרי היו דוכסי מקליווס, נכון זה לאהיה שטח גדול במיוחד, אך הוא היה בדיוק באמצע היבשת, דבר אשר גרם למלכים רבים ובני אצולה לרצות בתמיכתנו, ואני מואת את עצמי מהר מאוד כדמות מפתח בכל מקום בו הם יכולים לדחוף אותי אליו, אני מניחה שניתן לומר ששערוריות רבות לא היו מתגלות אם לא אני.
"את יצור קטן ויפה, נכון?" קולה של המלכה כל-כך פתאומי, שאני כמעט ומפילה את המברשת מידי.
"אולי, אך אני לעולם לא אהיה יפה כמלכתי." אני אומרת בצניעות וממשיכה להבריש את שערה של המלכה, כאילו אני נערה תמימה, כאילו לא שמעתי את הסכנה המהורהרת בקולה.
היא לא אומרת עוד דבר, אלא פשוט בוהה בי דרך המראה, זה מוזר, יש לה דבר כל-כך נפלא כמראה אך היא מעדיפה להביט בי ולא בעצמה.
יש לי מראה משלי, אך היא קטנה ביחס לזו של המלכה, ואיש אינו אמור לדעת שיש לי אותה, זו הייתה מתנה, לא, לא בדיוק מתנה, זה היה שוחד, ולאיש אסור לדעת שאפשר לקנות אותי בכזו קלות.
"מארי, תהיי נחמדה ותבקשי מאחד המשרתים לקרוא לבני, אני אשמח לראות אותו לפני שהוא עוזב." היא אומרת לפתע, ואני כל-כך שמחה להעביר את תפקידי למישהי אחרת.
אני הולכת אל עבר הדלת, יודעת שבטוח משרת זה או אחר יעמדו מאחוריה, בדרכי חזרה, אני עוברת על פניי אחת המראות של המלכה, ואני נעצרת מבלי לשים לב, מעולם לא ראיתי את דמותי השלמה, רק חלקים ממנה, עין פה, יד שם, אך המראה הזו הייתה גדולה מספיק בשביל שאוכל לראות את כולי, זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמחתי שהייתי נמוכה מעט, משום שאם הייתי מעט גבוהה יותר, לא היה ניתן לראות חלק מפניי.
"אני די בטוח שיש לך דברים לעשות." הקול גורם לעורי להצטמרר וכאשר אני מסתובבת אני מגלה את כריסטופר מביט בי.
"אם כי אני חייב להודות שאני לא יכול להאשים אותך," הוא אומר בשקט, ומחייך אליי קלות. "גם אני הייתי עוצר לבהות במלאך." הוא לא מחכה שאענה, הוא פשוט ממשיך ללכת אל עבר המלכה, ואני מביטה סביבי, מקווה שאיש לא שמעה את דבריו, אני לא יכולה שלא לתהות איך אדם קר כמוהו יכול להיות רודף שמלות.
אני הולכת אחריו אל עבר המלכה, אך מסתובבת רק לרגע, רק בשביל לשלוח מבט אחד אחרון, משום שאני יודעת שעד מחר הם כבר יזיזו את המראה אל תוך חדר השינה של המלכה, וכבר לא יהיו לי הרבה אפשרויות להביט בדמותי, אך כל שאני מספיקה לראות זה את שיערי הבהיר, אחד ממחזרי קרא לו פעם זהב חיוור, אני בעיקר קוראת לו כמעט לבן.
בזמן שהנסיך ואימו מדברים, אני לא יכולה שלא לתהות, איך זה להיות בת למשפחה כזו, לדעת שיש בידי יותר כוח מרוב הגברים בעולם, לדעת שלא חשוב מה יקרה, יהיה לי שידוך טוב יותר משל רוב בנות המלוכה, ולדעת שמאוחרי עומדת אחת ממשפחות המלוכה החזקות בעולם, נכון לכרגע.
זאת אומרת, נכון, אני באה ממשפחה עשירה ובעלת מעמד רב, אך אני בסך הכל אנושית, ואני מניחה שתמיד ארצה להיות יותר ממה שאני עכשיו.