הלב מתעקש עלייך -פרק 16

"הוא מה?!" מישל התעוררה בשנייה. "ואת הסכמת נכון?"
"לא.."
"לא הסכמת?! את לא נורמאלית, התחרפנת לגמרי גבר כזה חתיך מציע לך ואת לא…"
"לא הספקתי!"
"מה ז"א?"
"הוא הציע לי כשהיינו בעל האש אצלי בבית עם ההורים שלי ושלו והכל.. ובדיוק כשבאתי לענות אבא שלי הפריע לנו ואז בפעם השנייה הוא היה צריך ללכת.. "
"וזה לא יכל לחכות לבוקר כי…?"
"כי אני לא יודעת מה לענות לו.. אני לא יודעת אם לבחור בלב או במוח"
"אוקי… מה הלב שלך אומר?"
"שאני צריכה להסכים"
"והמוח?"
"שאני לא מכירה אותו מספיק ולא צריכה להסכים"
"אממ שתית יותר מידי קולה בקולנוע וזה השפיע לך על המוח… הלב שלך עדיין בסדר ללא השפעת הסם.. לכי על הלב"
"חחח ואם המוח שלי היה אומר להסכים והלב לא מה היית אומרת?"
"שבמוח נמצא כל ההגיון והלב זה סתם איבר שאין לו טיפת הגיון.. אל תדאגי אני מוכנה לכל מצב"
"חח טוב אני לא אפריע לך אני אתן לך לישון"
"נעעע את לא מפריעה.. אני כבר ערנית מידי"
"יופי אבל אני עייפה.. לילה טוב" אמרתי וניתקתי. נשכבתי במיטה וכעבור 2 דק' נרדמתי. חלמתי חלום מוזרר.. מוזר מידי. החלום הלך ככה.
'אני מתארגנת לבית הספר כרגיל אבל כשאני באה לרדת למטה המדרגות נעלמות ואין לי שום דרך להגיע לדלת. אני מסתכלת למטה ואני רואה את התהום הגדולה שנפערת מתחתי. אני באה לחזור אבל משהו דוחף אותי למטה אני נופלת אבל לאט לאט אני מתחילה לעלות. משב של אוויר חם דוחף אותי חזרה למעלה אבל לא הגעתי למעלה. הוא דחף אותי במשך כמה זמן ואז הפסיק. הייתי בטוחה שאני אפול שוב אבל במקום לפול חזרה נפלתי על אדמה קשה ומגעילה. הסתכלתי סביבי הכל היה כפרי כזה, מוזר.. הבגדים היו שונים.. הבנות הלכו עם כובעים רחבי שוליים ושמלות תפוחות.. והבגדים שלי נראו שונים.. מוזרים יחסית לבגדים שלהן. נכנסתי לחנות הקרובה מהכניסה האחורית ויצאתי משם עם שמלה שתואמת את התקופה. "סליחה?" פניתי לגבר אחד "כן?"
הוא מדבר עברית! יש!! "סליחה איזו שנה זו? אני קיבלתי מכה בראש ואני לא זוכרת כלום"
"השנה היא 1785. עלמתי"
"איזו שנה?!" הייתי בשוק
"1785"
"תודה.." אמרתי וברחתי משם. הגעתי לבית הספר שלי, אותו מבנה מגעיל שלא השתנה במשך השנים ונכנסתי אליו. זה המקום שאני הכי מכירה מכל האזור הזה.. או שלא? הבית ספר השתנה כ"כ הוא פשוט לא היה אותו דבר. ראיתי את כל הבנות ואני לא מצליחה להשתלב בתוכן ואז ראיתי אותם. את האח והאחות מהאגדה ההיא.. האגדה על השדים. התקופה לא תואמת את הסיפור אבל בכל זאת.. התיאור שלהם כזה מושלם. עברו להם כמה ימים בלי ששמתי לב ואני הסתתרתי לי בינתיים בגינות של אנשים. הגעתי לבית הספר בתאריך המיוד ה-21 לספטמבר.. לאותו יום שבו כולם מתו. זוהי הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי את פניהם של האחים. האחות הייתה מושלמת, עיניים כחולות,בלונדינית עם תווי פנים מושלמים והאח.. בהתחלה חשבתי שדמיינתי אבל לא זה היה ג'ייק! היום עבר מהר וכל היום בהיתי בו.. כמה שהם דומים וכמה שזה ג'ייק אבל זה לא יכול להיות ג'ייק. הגיע ערב ההתרמה וכמובן שהגעתי. בדיוק יצאתי לשירותים וכשחזרתי המופע כבר התחיל האחות הפכה לשד ואילו ג'ייק הסתתר לו בפינה. כשהכל נגמר עולם מתו והיא נכלאה.. ג'ייק נותר בחיים. "אני מצטער אוולינה אבל אני לא רוצה למות… עדיין לא.. אני רוצה לחיות כמה שנים טובות.. אולי איזה 1000 ואז אני אמות.. אולי." אמר ועיניו נצצו' באותה שנייה התעוררתי…