מאושרת לרגע- פרק 11

פרק 11- עסק משפחתי

-מוֹרִין-
בדיוק כשכתבתי את המילה האחרונה במחברת, מהטקסט שהמורה הקריאה, בדיוק אז היה צלצול.
הכנסתי את העט השחור שלי לקלמר וסגרתי אותו. אספתי את דבריי באיטיות ובכבדות, בעיקר בעייפות.
היום עבר לאט ובקושי, השתלדתי להקשיב למורים אבל פשוט לא הצלחתי.
מחשבותיי נדדו רחוק משיעורי ההיסטוריה והספרות, רחוק מהם כך שיצא מצב שלא ידעתי בכלל על מה אני חושבת.
אחרי כמה דקות של רחמים עצמיים שמלווים בעייפות רבה, קארין נעמדה מולי כשהתיק החדש והחום שלה נתלה על כתפה הימנית.
"אני רעבה."
"אני עייפה."
אמרנו יחד ועל שפתינו עלה חיוך יאוש קטן.
"את תלכי לאכול, ואני אשן על ספר היסטוריה?" שאלתי בנימוס וחיכיתי לתשובה מקארין, אך היא רק הנהנה קלות, הסתובבה והלכה בצעדים קטנים שבקושי נשמעו עד שיצאה מדלת הכיתה.
הוצאתי מהתיק השחור והרגיל שלי ספר היסטוריה גדול ועבה, הנחתי אותו על השולחן וסידרתי אותו לפני, הנחתי עליו שתי ידיים ועליהן את ראשי בזהירות.
עצמתי את עיני ובראשי הצטיירה דמותה של אמא, מחייכת, כאילו אין צרות בעולם.
"ראית את בן דוד שלי?" קול קטע את הציור של אמא בחלל השחור בראשי, התפוגג לאט לאט, עד שלבסוף נאלצתי לפקוח את עיני ולהסתכל על פז שעמד מולי.
"את מי?" שאלתי והבטתי בו בבלבול.
"בן דוד שלי." הוא חזר על עצמו בזמן שלקח כיסא והתיישב מולי.
"מי זה בן הדוד שלך?" החזקתי בראשי שפעם בחוזקה.
"אלידור, מה מי?" הוא אמר כמובן מאליו אך לא הייתי מופתעת.
ידעתי שקיים בינהם קשר כלשהו!
"לא ראיתי אותו." הנדתי בראשי לשלילה והנחתי את ראשי בחזרה על הספר, עיני נעצמו באוטומטיות.
"מורין." הוא טלטל את גופי מעט, עיניי נפקחו בהביטו בנער היפה אך המעצבן שעדיין ישב מולי.
"מה פז?" שאלתי בכעס והרמתי את ראשי מהספר.
מה בסך הכל ביקשתי? לישון על ספר היסטוריה בהפסקה?
"מתי ראית אותו פעם אחרונה?" הוא שאל והיה נראה שהוא בלחץ.
הדהים אותי שהילדון השטותניק הזה דואג כמו משוגע לאלידור, כאילו והיו אחים.
"הוא הביא אותי היום לבית ספר, מאז לא ראיתי אותו." אמרתי בתמימות והוא רק חיזק את מבטו בכך שלא פסק להסתכל בעיני.
"הוא נכנס בשער?"
"א-אני לא יודעת." אמרתי בכנות ופז הסיט את מבטו והסתכל על נקודה לא ברורה.
"אני אהרוג אותו." הוא אמר בקול עמוק יותר וקם בחדות מהכיסא.
"תרגע, פז." אמרתי בזמן שקמתי אחריו וניסיתי לעצור את הבעיטות האלימות שהרסו כמעט את כל הכיסאות בכיתה.
"מה ביקשתי? שישב משמונה עד שתיים-עשרה בכיתה עם מזגן?"
לא הבנתי למה הוא כל כך דואג לאלידור, הוא לא ילד בן ארבע. הוא בן שבע עשרה, בקרוב שמונה-עשרה, והוא לא צריך בייביסטיר שישמור עליו מהבוקר ועד הערב. לא הבנתי מה הוא לא עשה בסדר, הרי לאלידור הייתה את התדמית של מישהו שמבריז מהלימודים, שלא שם זין על כלום, וזה שהוא הוציא ציון אחד במבחן זה לא אומר שהוא הפך להיות איינשטיין, פשוט יכול להיות שהוא רצה את הג'יפ שלו בחזרה.
פז המשיך לבעוט בכיסאות בחוזקה בזמן שהם נשברים תחתיו לאט לאט. הכוחניות שלו הזכירה לי את הכוחניות שהייתה לאבא, והכיסאות, הכיסאות הזכירו לי אותי.
בדיוק איך התקפלתי בגופי הקטנקטן של ילדה בת עשר, בזמן שהוא בועט בלי רחמים ושובר אותי באיטיות אך עם המון רצון ולהט.
"תפסיק, תשב ותספר לי מה קרה!" צעקתי ובשנייה הוא נרגע.
כאילו מילותיי חדרו לראשו בין כל הרעש שנשמע בכיתה.
הוא הסתכל עלי ומבטו זז ממני לכיסא שקודם ישב בו, חזר על הפעולה כמה וכמה פעמים.
לבסוף הוא התיישב לידי והשפיל את ראשו כשהוא מסתכל על הרצפה.
"לאבא של אלידור חשוב שהוא יוציא תעודת בגרות מלאה וטובה, אחרי זה שגם יוציא תואר ראשון ואולי גם שני, ההשכלה שלו חשובה לו יותר מכל דבר אחר." הוא הסביר כשמילותיו נפלטות אחת אחרי השנייה באיטיות. "אז הבטחתי לו שכאן, בתיכון החדש, יהיה בסדר, שאני אעזור לו לא להיות עוד מטומטם שמבריז מהלימודים בשביל שעתיים של שינה."
הסתכלתי עליו בזמן שראשו עדיין היה תקוע על הרצפה.
"אבא שלו לא רוצה שהוא ימשיך את העסק המשפחתי, הוא רוצה שהוא ילמד מקצוע, שהוא יתעסק במשהו אחר ולא יכנס לחרא הזה, ואני מבין אותו, הוא בסה"כ דואג לו. אבל אלידור לעומתו? אם תגידי לו עכשיו שהוא יוצא למשימה, הוא יהיה הבן אדם המאושר ביותר שקיים."
עיניי הצטצמו באיטיות, על איזה עסק משפחתי הוא מדבר?
"מה זאת אומרת עסק משפחתי?" שאלתי ומבטו של פז פגש את מבטי בחדות.
"הוא לא סיפ-" הוא עצר ואז עיניו נפערו. "לא הייתי צריך לספר לך, תשכחי מכל מה שאמרתי." הוא אמר במהירות ועוד לפני שהספקתי להגיב, מצאתי את עצמי לבד בכיתה, כשספר היסטוריה קורא לי להניח עליו את הראש ולשקוע בחלום מתוק הרבה יותר מהחיים האלו.

"מה נשמע, המורה?" קולו המוכר של אלידור מילא את חדרי וריח בושם טוב וגברי הגיע אלי.
חייכתי אליו חיוך קטנטן ומזוייף, מהחיוכים שקל לזייף.
כל היום חשבתי על השיחה עם פז, לפתע עיניין אותי מה קורה עם החיים של אלידור, הרגשתי שאני חייבת לשאול כמה שאלות ולגשש בדרך לסיפור שמסתתר מאחוריו.
ידעתי שאם אשאל אותו ישירות, הוא לא יענה על אף שאלה ואפילו יכול להיות שיסתלק מכאן במהירות. לכן, ניסיתי לחשוב על דרך עקיפה בה אני אגרום לאלידור לשפוך את הלב מולי, והדרך היחידה שהייתה לי היא שאם אני אשפוך את הלב, הוא ישפוך את הלב, ולזה עוד לא הייתי מוכנה.
אף אחד חוץ מהמשפחה של אלינור, הפסיכולוגית וקארין, לא ידע מה עברתי בילדות.
לא אהבתי לספר, לא אהבתי לקבל רחמים מאנשים, רציתי להיות מישהי בזכות מי שהיא, ולא בזכות רחמים על זה שאבא שלה סחט ממנה כל טיפת צלם אנוש ורצח את אמה בדם קר.
אז הסתרתי את המידע הזה מכל אחד, וגם אם היו אנשים שרצו להתקרב אלי, תמיד הזכרתי לעצמי שאני לא יכולה לספר להם את הסיפור שלי, כי אז הם יבהלו ויתרחקו, מרחמים. וצדקתי, כל מי שניסה להתקרב אלי וחשפתי את עצמי בפניו, לבסוף ברח עם הזנב בין הרגליים ונישארתי מאוכזבת ומלאת ציפיות שלא יוכלו להתגשם לעולם.
אז במשך השנים שמתי על עצמי כל כך הרבה חומות שמרחיקות כל בן אדם אפשרי, גם שרוצים להתקרב וגם שלא. והיה לי טוב ככה, באמת שהיה לי טוב ככה, בלי אכזבות או ציפיות לא אמיתיות, עד הרגע הזה שעמדתי מול אלידור בניסיון כושל לחשוב על דרך כלשהי לחלוב ממנו מידע.
אלידור חמק במהירות לחלון הקטן שהכיר כבר מקרוב, פתח אותו והוציא סיגריה בודדה, מכניס בין שפתיו ומדליק את אחת הסיבות העיקריות למוות בעולם.
"מתי תפסיק לעשן?" שאלתי כשקמתי מהמיטה והתיישבתי על הכיסא על גלגלים שצמוד לשולחן.
"לא חושב שאני אי פעם אצליח." הוא גיחך ופלט עשן לבן וסמיך לאוויר הקר. "זה כמו סמים."
"מה זאת אומרת?" צמצמתי את עיני כלא מבינה.
"את לא יכולה להיפרד מזה, זה חלק ממך, זה ממכר." הסביר בזמן שפלט שוב עשן אך הפעם יצר עיגולים קטנים באוויר.
"עדיין, זה כאילו אתה נותן לסיגריות את הכוח להרוג אותך."
"ביום שהן יחליטו לעשות את זה, אני אנצח כמו גיבור." הוא צחק חלושות ורק חיוך שיחק על שפתיי.
כשסיים את הסיגריה, פנינו ללימודי מתמטיקה.
הסברתי לו את היסוד לכל הנוסחאות ותרגילים, ואחרי כמה פעמים הוא החל להבין ואפילו לפתור תרגילים בעצמו.
"תתרגל בבית, זה יעזור לך בבגרות." אמרתי בזמן שהוא שוב עישן סיגריה.
הוא רק הנהן ודפדף בעיון באייפון שלו.
"למה לא היית היום בכיתה?" שאלה נפלטה מפי. "פז חיפש אותך, כמעט כל היום."
"היו לי כמה סידורים." הוא ענה קצרות. "ופז לא אבא שלי."
"אבל הוא רוצה לעזור לך, אלידור."
"לעזור לי במה?" הוא הרים את מבטו מהמסך והסתכל ישירות בתוך עיני.
לא ידעתי מה לענות, לא ידעתי אם הוא יודע על האחריות שפז לקח על עצמו או שהוא יודע שאבא שלו בכלל לא רוצה שהוא ימשיך את העסק המשפחתי.
"ע-עזוב." סננתי וקמתי מהכיסא, התיישבתי על המיטה שלי.
שקט מעצבן נשמע בחדר שלי והרגשתי שאני עומדת להתשגע, לפתע צלצול טלפון מילא את השקט במעט צליל ואלידור ענה כשחיוך משחק על שפתיו.
"מה מאמי?" שאל כששחרר עשן דרך החלון. "מה קרה?"
פרץ קנאה לא אופייני לי תקף אותו. עם מי הוא מדבר? ולמה הוא קורא לה מאמי לעזאזל?
"טוב, טוב אני בא." הוא סיים את השיחה כשהחיוך לא יורד משפתיו, הסיגריה נגמרה והוא נעמד מולי כשריח הבושם הממכר שלו נודף ממנו.
"נדבר אה?" הוא שחרר שתי מילים ונעלם לפני שהספיק לקחת את החוברת מתמטיקה שהבאתי לו.
אוח'… בנים.

~
תסלחו לי בבקשה על הפרק הגרוע הזה, אני במחסום כתיבה שאין לי "השראה" להעלות פרקים. תודה על כל התגובות, אתם מחממים לי את הלב ❤ מוזמנים להגיב ולדרג (:
נ.ב, כל מי שיכולה לעזור לי איכשהו במצב הזה, מוזמנת לשלוח לי מייל.