לפעמים השקט מוציא את האמת ברעש

"תלכו מכאן"היא צרחה בבכי כבר לא יודעת מה לעשות הקולות האלה לא נעלמים וגם יש תחושה שהם לעולם לא ייעלמו.
עשרות זימזומים היו באוזניה,הם דיברו איתה אך היא לא הקשיבה להם.
"תלכו מכאן"צעקה שוב בשנית שיבבת בכי יוצאת ממנה.
היא הייתה בקצה החדר שידייה חובקות את רגלייה וראשה ביניהם,לא רוצה לראות את המראות האיומים האלה.
אך ברגע שפתחה את עיניה ראתה את כול הדמים והמלחמות שגרמה להם.
"זה הכול באשמתך,"אמרו הקולות והיא נדה בראשה בכוח רב כאילו שזה יציל אותה עייניה היו ךעורות באימה ומתחתם עיגולים שחורים גדולים,הרבה זמן היא לא ישנה שנת ישרים,הקולות האלה לא נתנו לה.
"זה בגללכם,"אמרה מהנהנת בראשה ומחייכת חיוך מר.
"זה הכול בגללכם אתם שלחתם אותי לשם אמרתם לי שלא יהווה רע לאיש אבל אתם שיקרתם."אמרה בצעקה מרגישה שעל הפחד מתגבר הכעס.
"זה הכול בגללכם,בגללכם יש עכשיו אנשים שיושבים ובוכים על הילדים שלהם שנהרגו סתם כי ככה אתם החלטתם."אמרה להם נחושה בדברייה,מחייכת ומסתכלת על כול השפיכות דם הזאת,נחושה בעצמה שהיא לא זאת שגרמה לזה.
"לא,לא את טועה יקירתי,"אמרו הקולות:"אנחנו חלק ממך,אנחנו מראים לך את מה שאת עשית,אנחנו בכלל לא קיימים את רק המצאת אותנו כדי שיהיה לך את מי להאשים,אבל עכשיו אנחנו נשאיר אותך לבד להתמודד עם מה שעשית את גרמת למותם של רבים כל כך ואת צריכה להודות בזה,אבל עכשיו אנחנו כבר נשאר כדי לעזור לך הרי אמרת לנו ללכת לא?,להתראות לך יקירה אני מקווה שתישרפי בגיהינום על כל מה שעשית." זה היה המשפט האחרון ממה שאמרו הקולות עינייה היו פעורות באימה מה שהיא עשתה גרם לרבים כל כך למות ועכשיו לרבים יותר.
לפתע נראה השקט יותר מפחיד,כי זה הרגע שבו הייתה צריכה להתמודד עם האמת.
"אני עשיתי את זה?"לחשה לעצמה בשקט ידייה על פיה ויבבה נפלטה ממנה.
היא נפלה על ברכייה.
לפתע הדלת נפרצה ושוטרים הגיחו ממנה באותו רגע נעלם המסך שהקולות הפיצו והיא גילתה שהיא בדירה הפוכה ושבורה שסכין בידה.
הסכין נפלה מידה בכוח ודם טרי שהיה מרוח עליה התנתז לכול עבר.
השוטרים מיהרו לאזוק אותה באזיקים,והיא לא התנגדה ולא ניסתה לדבר לחסותה,כי הפעם
ידעה זאת בוודאות,היא זאת שעשתה את זה.