בית חולים. אהבה. ומה שבאמצע

כשפינו אותי לטיפול נמרץ, אני מתארת לעצמי, שכשהעבירו אותי מהמיטה למיטה המתקפלת איזה אחות שמה לב שיש מתחת לכרית שלי פתק ורוד מקופל, מאחד מהפתקים שאמא הביאה איתה פעם אחת בשביל שלא יהיה לי משעמם:

"זאת לא אשמתי, באמת שלא. אני ניסיתי להפסיק. באיזשהו שלב פשוט לא יכולתי. זה המשיך והמשיך. אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות. יש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי לעשות: ללמוד כבר לרכב על אופניים, להרגיש שלמה עם עצמי, לראות את אחותי הקטנה שעומד להיוולד ולקנות את השמלה הסגולה הזאת שראינו ביחד בחנות.
אני לא יודעת אם אני אצא מפה, ואני מאוד מקווה שכן, אבל בשביל לעבור את מה שעברתי הייתי צריכה קצת תמיכה, לא להישאר לבד, מישהו שיהיה איתי. אני שמחה שמצאתי את זה אצלך. אני אוהבת אותך בראד, אל תשכח את זה. תשמור על ההורים שלי.
אוהבת,
דיאנה.´