Wings
או-קיי, אז כמה הסבר קצר, הסיפור מתרחש בימי הביניים, אך במה שניתן לכנות יקום מקביל, אתם מבינים, החוקים קצת שונים וזה ערבוב של מעט מהכול.

מארי הראשונה: פרק שני

Wings 18/07/2015 615 צפיות תגובה אחת
או-קיי, אז כמה הסבר קצר, הסיפור מתרחש בימי הביניים, אך במה שניתן לכנות יקום מקביל, אתם מבינים, החוקים קצת שונים וזה ערבוב של מעט מהכול.

אני ממהרת אל אולם האוכל, יודעת שאם לא אגיע בקרוב, כולם יוכלו לראות כי אני לא יכולה לעשות אפילו משימה פשוטה כמו לעמוד בזמנים, וזה יהיה מביך מאוד, לא רק עבורי, אלא גם בשביל משפחתי, הרי תארו לכם מה יגידו להם על דרך חינוכי!
כאשר אני מתקרבת אל דלתות העץ הכפולות אני רואה כי אדוארד עומד בפתח, אני לא יודעת למי הוא מחכה, אך זה גם לא מעניין אותי, משום שאני צריכה להספיק להיכנס אל החדר לפני המלכה.
"הליידי מארי." הוא אומר כאשר אני עוברת על ידו, אך אני אפילו לא מביטה בו, עושה לו את אותו דבר כפי שהוא עשה לי אתמול, אני פשוט מתעלמת מקיומו.
הו, אני יודעת שאני צריכה לזכות בליבו בשביל שהוא יאיץ בהוריו, אך כרגע אני לא רוצה אפילו לראות אותו.
כאשר אני נכנסת אל תוך אולם האוכל אני לא יכולה שלא להרגיש אבודה מעט, אני הגעתי אל חצר המלכות הזו לפני זמן לו רב, וזו בסך הכל הארוחה השנייה שלי כאן, היו כמה שפספסתי מסיבות שונות, המלכה אכלה ביחד עם המלך בחדרה או בחדרו, או שאני עצמי הרגשתי לא טוב ונשארתי בחדרי, והייתה פעם אחת שהפחד לא להתקבל גרמה לי להישאר מוחבאת בחדרי.
בסופו של דבר אני מצליחה למצוא את המקום בו יושבות בנות לוויתה של המלכה, ואני מתיישבת איתן, כי בשביל זה הרי הביאו אותי לפה בסופו של דבר, להיות בת לוויה למלכה.
אני מסתכלת סביבי, ואני יודעת שרובן מכירות כבר כמה שנים, וכי אני הצעירה מכולן, כל זה ועוד הרבה סיבות גורמות לי להרגיש לא שייכת לכן, לכל המקום הזה, וזה מוזר כי רק לפני כמה ימים הרגשתי כאילו אני יכולה לכבוש את העולם, אך אני מניחה שהבדידות והספקות משיגים את כולנו בסופו של דבר.
למזלי הטוב, אני מספיקה לתפוס את מקומי שנייה לפני שהמלך נכנס ועל ידו המלכה, אני מביטה בהם בהערצה, אך איך עוד אני יכולה להביט באנשים כמוהם?
כאשר אנחנו מתיישבות בסופו של דבר, אני לא חושבת על דבר, אני פשוט מתמקדת באוכל שלי, לא רוצה לחשוב על שום דבר אחר, לא בטוחה למה, אבל אני מניחה שזה יהיה קל יותר כך.
"מישהו מביט בך." קול לצידי אומר ומצחקק כמעט מיד, לוקח לי רגע להבין שדיברו אליי, וגם אז, לא הרמתי את פניי בשביל לחפש מי מבט בי, אלא מי דיברה אליי.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו היו עיניה הזהובות והדבר הבא, היא ידה אשר הציעה אל עבר שולחן המלכה, וכאשר מבטי מצא את המעריץ האלמוני שלי, לא הופתעתי במיוחד.
כן, הייתי מופתעת מהעובדה שאדוארד יושב על יד משפחת המלוכה, מעמדו לא היה רב מספיק בשביל זה, אך לא הופתעתי אפילו לרגע אחד שמבטו מנסה לשפד אותי, אני מניחה שגעתי בגאוותו, והוא תוהה מה לעשות איתי.
כריסטופר מנסה להסביר משהו, או אולי דווקא לספר על דבר מה זה או אחר שקרה, אך נראה שאדוארד אפילו לא שם לב אל יורש העצר.
אני מפנה את מבטי מהם, וחוזרת אל שכנתי לשולחן, אשר מחייכת אליי, אני מחייכת אליה בחזרה, ורוצה לומר משהו, אך לפני שאני מספיקה לומר דבר מה מכריזים על הריקודים וכמעט ואני לא רואה סיבה לומר שום דבר, משום שאני יודעת שהיא תכף תתצטרף אל חברותיה לריקוד או שאולי דווקא יהיה לה מזל ומישהו יזמין אותה לרקוד.
"תירצי לרקוד איתי?" מישהו שאל, אני חייבת להודות בקנאתי בה לרגע, אך זה היה רק לשנייה, אני מקווה שלהתיידד איתה, ולכן, עדיף שאני לא אתפש לשטויות כמו זה.
"אני מאמין שאת אמורה לענות כאשר שואלים אותך דבר מה." הקול אמר בשנית ורק אז אני מרימה את מבטי, לרגע אני כמעט חושבת שזה אדוארד, אך אז אני מבינה שזה מישהו גרוע יותר.
"לא חשבתי שדיברת אליי." אני אומרת בקול רגוע, לא מזכירה אפילו לרגע אחד את מעמדו, ואני יודעת שזה משגע אותו, רואים זאת לרגע בעיניו.
"אם כך, את מסכימה לרקוד איתי או לא?" הוא שואל בקוצר רוח, ופניו הנאות מתקמטות בזעם.
"למה שארצה לסרב לבקשה כמו זו?" אני שואלת ומושיטה לו את ידי, למרות שזה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות.
הוא מוביל אותי אל עבר חבורת הרוקדים המאושרים, ואני תוהה למה הוא ביקש ממני לרקוד עימו, הוא הרי לא מצא אפילו סיבה להביט בי אתמול, ונראה שלפתע עיניו לא יכולות לעזוב אותי.
איש מאיתנו לא אומר דבר, למעשה, הדבר היחיד שאנחנו עושים זה לרקוד, דבר אשר אני אוהבת לעשות, אך לרוב אין לי סיבה לכך, משום שבלי בן זוג אין הרבה סיבות לרקוד.
יש בנסיך כריסטופר שהו כמעט מפחיד, אני לא יכולה בדיוק לומר לכם מה, אבל יש בו משהו קר וכמעט חסר חיים, משהו שלא מתאים לחצר המלכות העליזה הזו.
כאשר הרמתי את מבטי מרגלינו גיליתי כי מבטו נעוץ בי, כמעט כאילו הוא מחפש משהו, כאילו הוא מנסה להבין דבר מה, אני חייבת להודות בעיניו ברגע ההוא היו אחד הדברים היפים שראיתי, כהות ועמוקות להפליא, כמעט כמו אפלת הלילה רגע לפני הסוף.
אני מרגישה צורך לומר משהו, לשאול דבר מה, אך אנ ילא מספיקה, משום שהריקוד מסתיים והמבט ההוא, גם הוא כבר לא שם, אז אנחנו פשוט חוזרים למקומות שלנו ברגע ההוא, כל אחד למקומו על הלוח, כמו כלים מקבוצות יריבות אשר נפגשו לשנייה, רגע אחד חטוף לפנ י שהחזירו אותם לקופסא.


תגובות (1)

מרתק!

18/07/2015 10:46
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך