אני הבחורה ההיא. (5)

חזרתי לבית הספר.
בלי חברות, בלי חברים, ובלי דמיאן. זה קשה. מזמן לא דיברנו, מאז ה"תקרית", ואני מתגעגעת לשיחות שלנו. הרגשתי שהוא הבן אדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו. כנראה שלא עוד.
מדי פעם, אני מרגישה שהוא מביט בי כשאנחנו יושבים בכיתה. הוא יושב בזווית מצוינת כדי לראות אותי. אבל אולי זו סתם אני.
אני יודעת שלא אוכל עוד לקבל את חיי בחזרה, אבל משתוקקת לכך כל כך. אחרי מה שקרה בקיץ זה כבר לא אותו הדבר. ועכשיו גם שכבתי עם דמיאן. יופי מריאן, פשוט יופי.
לפעמים, אירועי הקיץ חוזרים אליי. אני מנסה להדחיק. לא לחשוב. לא לזוז. לא לנשום. אבל קשה לי. אני צריכה מישהו שיקשיב, שישמע , שיבין. ואין אף אחד. "לא עוד", אני חושבת לעצמי. "אני מוכרחה לעשות משהו".
באחד מהימים הבאים, אני הולכת לשירותים בהפסקה. כשאני נעמדת מול המראה ושוטפת ידיים, עומדת לידי הילדה, שחשבתי שהייתה חברה שלי. ואנחנו לא אומרות מילה. אחריי כמה שניות, יוצאת מהשירותים ילדה נוספת, ואני מזהה אותה. זאת הייתה החברה הכי טובה שלי. יש לי כאב בלב. אני רוצה לחזור למה שהיה. אני מוכרחה לספר לה מה עבר עליי. אני חייבת.
כשהיא נעמדת לידינו אני אומרת לה בשקט: "היי." ואני לא מצפה למענה, אך היא עונה: "היי." היא נעמדת מול המראה לצידי ובודקת את האיפור שלה. "מה קורה?" אני שואלת, מביטה בה בציפייה. החברה השניה שלי לא מוציאה מילה. היא רק נותנת לחברה-הכי-טובה-שלי-לשעבר את המבט הכי דפוק בעולם.
"סבבה." היא עונה. אני שמחה לשמוע שאצלה הכול סבבה, ואצלי עולמי קורס.
"אממ.. נעליים מגניבות." נו באמת, לא יכולת לחשוב על משהו יותר מוצלח?.. "תודה", היא עונה. אחריי זה היא מסיימת למרוח אודם על השפתיים העבות שלה, ושתיהן יוצאות.
"כלבות…" אני חושבת. "אני מתגעגעת אליהן יותר מדיי"…
היום הזה לא יכול להיות גרוע יותר. אני הולכת אל עבר הלוקר שלי, בדרך לשיעור ספורט, ונחשו מי עומד לו בתמימות ליד הלוקר שלי. כן, בדיוק. דמיאן. הלוקר שלו צמוד לשלי. לא שכחתי את הרומן הקטן שהיה לנו לפניי שבוע, וקיוויתי שיגיד לי משהו. וכך קרה.
בזמן שאני מוציאה את בגדי ההתעמלות שלי מהלוקר, אני מבחינה במבטו של דמיאן עליי. נודד בין העיניים שלי לגוף שלי ויורד למטה ואז שוב עולה. "על מה אתה מסתכל בדיוק?"
"אני? רק מתפעל מהנוף." כנראה שהוא מצפה שאגחך או לפחות אחייך, אבל לא כך הדבר. "מה אתה רוצה דמיאן?" אני שואלת בנימה תוקפנית מדי. "וואו, תירגעי נמרה…" לא התלהבתי מהכינוי הזה אף פעם. "רציתי לראות אותך, מחוץ לבית ספר. רק אני ואת, מה את אומרת?" הוא שואל, בנימה שמחה פתאום. אני תופסת את עצמי בידיים לפני שאשתגע ומסבירה לו (מנסה לפחות) : "תקשיב, דמיאן. אני סיימתי להיות בובת המין שלך. חשבתי שנוכל להיות משהו אבל אני בסך הכול 'נחמדה' בשבילך. אני לא רוצה לשנוא את עצמי כי שכבתי איתך. אוקיי? בוא פשוט נעזוב את כל מה שקרה ואחד את השני. אני לא רוצה בזה יותר. הגיע הזמן להמשיך הלאה אתה לא חושב ככה?". עכשיו אני מרגישה שחפרתי, אולי הפחדתי אותו. אבל בסך הכול אמרתי מה שאני מרגישה. יש משפט כזה, "אל תפחד מהרגשות שלך". נו, בערך משהו כזה. אני לא ממש זוכרת.
אחרי הנאום הנוגע ללב שלי , דמיאן עונה: "כן, ברור.. אני חושב…". הוא מתקרב אליי, לפניי. עיניו עצומות. הוא הולך לנשק אותי. זהו זה. זה עומד לקרות שוב. אני לא יודעת מה לעשות. בסופו של דבר אני נותנת לו לנשק אותי. נשיקה ארוכה ורטובה. נשיקה של גבר.
כעבור כמה רגעים הוא מתרחק, וכמה חברים שלו שהכרתי רק ממבטים מרוחקים , מגיחים מהפינה. הם צועקים, מתלהבים וצוחקים. אחד אחד. ודמיאן איתם. אני לא מבינה מה קורה סביבי.
דמיאן צורח "ראיתם אותה? את הזונה הזאת?!! כמה מילים טובות והיא מוכנה לתת לכם נשיקה.. יאלה ג'ייסון אתם חייבים לי 50. כל אחד." והם כולם צוחקים וצורחים בטירוף, טופכים על הכתפיים של דמיאן, מעודדים אותו.
אני רצה משם.
זו הייתה התערבות.
ובכל זאת, הרגשתי משהו אמיתי בנשיקה הזאת.
אמיתי כמו הדמעות שירדו לי כשרצתי למגרש הספורט.