אנשים מיוחדים – פרק 3 : אפלה

"כן?, את צריכה משהו?" אמרה הילדה שפתחה לי את הדלת, עם שער שחור גלי ונוצץ, גוון עור בהיר שהיה ניראה כאילו היא עשויה מחרסינה, ועיניים ירוקות ונוצצות באור השמש, היא נראתה בסביבות גילי אבל משהו בא היה ניראה בוגר יותר, אני אומדת בפתח הדלת ומביטה בה ועולה בי המחשבה שיכול להיות שהיא אולי אחותי, "כן?, מי את?" היא שואלת "אה, כן, אממ, קוראים לי רובי ואני מחפשת מישהו בשם גיא סוויסה, הוא נימצא?" היא מביטה בי בעיניים סקרניות וחוקרות, אני כל כך לחוצה, "כן הוא נימצא, תיכנסי אני אקרא לו … אממ אני מכירה אותך אולי?" "לא את לא מכירה אותי, לא שאני יודעת בכל מקרה" היא מגחכת ומובילה אותי לסלון מפוער, שטיחים ארוכים שמתפרסים לכל אורך החדר הענק, רהיטים עם גילופי עץ ועיטורי זהב, ובאמצע החדר היה אח ענק מלבנים, "אני אלך לקרוא לגיא, תחכי פה כמה דקות בבקשה" היא אמרה בזמן שהיא יוצאת מהסלון "אוקי, אני לא זזה לשום מקום", אני אומדת באמצע סלון ענק ומהמם שבתוך אחוזה עוד יותר ענקית ומדהימה והדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו זה, אם אני רוצה את החיים העלה, אני באמת רוצה לשנות את החיים שלי מהקצה לקצה?, איזה מין אדם גיא, בזמן שאני אומדת בסלון הענק הזה וחושבת על כל השאלות שמתרוצצות לי בראש אני לא יכולה שלהתעלם שמשהו בבית הזה מרגיש לי מוזר, משהו קר ואפל, "כן, מי את?" אני מסתובבת, והינה הוא אומד מולי ניראה בדיוק כמו בתמונה שמליסה שלחה לי תמנה שכניראה צולמה לפני יותר מ-17, "מליסה?, לא מי את?!" הוא ניראה מבולבל והמום לא הייתי בטוחה מה לומר לו בדיוק, "קוראים לי רובי ו…, אני…", "היא הבת של מליסה" נכנסת הילדה לחדר "נכון חמודה?", אני מבולבלת, חמודה?, אנחנו באותו הגיל אבל היא מתייחסת עלי כאילו אני ילדה קטנה, "ניחשת נכון" אמרתי בזמן שאני מחמיצה פנים, גיא מביט בי, זה מרגיש כאילו הוא מחבק אותי בדמיון שלו, "אז איפה מליסה?, למה את פה לבד?" הוא שואל בשמחה ומחפש אותה עם עיניו, ואני מבינה בזה שהוא לא יודע אפילו על מותה שלא לדבר עלי, "היא מתה בתאונת דרכים לפני 17 שנה", ברגע ששמע את דברי כל האושר שהיה בעיניו ובפרצופו נעלמו היה נראה שחלק ממנו מת, הילדה הורידה את ראשה בעצב, אבל היא לא הכירה אותה, למה היא עצובה?, חשבתי לעצמי פתאום הרגשתי חולשה והרגליים שלי פשוט הרגישו כבדות החדר הסתובב לי והכל מסביבי החשיך לא יכולתי לעשות כלום פשוט נפלתי לרצפה כמו אבן, הקולות המבוהלים שלהם נשמעו רחוקים ופשוט נתתי לעצמי לנוח, הכל היה שקט אבל לא ראיתי כלום, לא פחדתי הרגשתי חמימות מסביבי ואז נישמע קול הוא היה רך חמים, הקול החל לומר משהו בתחילה הוא היה לא ברור, ואז הוא חזר על דבריו "כאן את בטוחה לזמן מה מהאפלה", הקול היה קול של אישה לא ברור איך אבל זיהיתי שזהו קולה של מליסה, היא המשיכה לחזור שוב ושוב על אותו משפט ובכל פעם נשמעה יותר ויותר רחוקה, "רגע איזו אפלה?!!" צעקתי ואז שמתי לב שאני כבר לא חולמת אני נמצאת בחדר יפייפה על מיטה ענקית "עם מי את מדבר חמודה?" שואלת הילדה שיושבת לצידי וחובשת את פצע הירי בכתף שלי "עיבדת הרבה דם, אני בשוק שאת התעוררת כל כך מהר, דרך אגב קוראים לי נוי נעים להכיר אותך" היא מחייכת עלי ומושיטה את ידה לכיווני "כן נעים" אני עונה לה מבולבלת מכל מה שמתרחש סביבי מנסה להבין מה קורה ולמה אבל אני עייפה מכדי לשאול ולכן אני פשוט לוחצת את ידה ומחייכת חזרה "אנחנו נהיה חברות טובות את ואני" היא אומרת בזמן שקמה מהכיסה ומתקדמת לכיוון הדלת "אוקי, טוב לדעת" אני אומרת לה בגיחוך, היא יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת אחריה, אני נשכבת אחורה ונרדמת שוב.