שמים

שמים בהירת השיער מחייכת לעננים, בשפתיה העדינות היא שולחת להם נשיקות רכות. תמיד צחקו על שמה, אך האמת, שהוא מאוד התאים לה. שמים היפה תמיד הייתה חולמנית במיוחד, אהבה לשקוע בסיפורים ובבדיות.
אך במיוחד אהבה לחלום על סיפורים במקומות רחוקים, רחוקים.
היא הייתה יושבת, בפינת חדרה, על הרצפה הקרירה ובוללת קווצת שיער בידה. שמים הייתה מדמיינת את עצמה עפה לכל המקומות שרצתה לראות בחייה, היא הייתה מחייכת לעצמה בעודה "עפה" בדמיונה, משחררת מחשבותיה ומנסה לשכוח, כל פעם ניסתה לשכוח מהכל.
שמים לא ידעה הכל, שמים לא זכרה.
שכחה את היום בו אביה חזר מעבודתו, עם סכין ביד. שכחה את היום בו הכל רעד.
שמים לא שכחה בכוונה, שמים היא ילדה קטנה. שמים מתגעגעת לאמא, שמים מרגישה לבדה.
שמים הפליגה במוחה לימים בהם אמא הייתה לוחשת: "שמים, את מיוחדת, תמיד תזכרי שאני אחזור, גם אם יקרה משהו אני תמיד אחזור אליך, אני אוהבת אותך שמים".
שמים נעמדת לפתע בחדרה, מתחילים לחזור אליה זיכרונות בהדרגה.
זיכרונות של סבל, הרבה פחד ועצב, אך גם ימים של אהבה.
היה לה אהוב, יונתן היה שמו. אהב הוא אותה, היא הייתה כל עולמו.
יום אחד הוא נעלם, סתם כך. הכל פתאום נשכח.
אמא אמרה תמיד להיזהר, גם אם מישהו נראה חבר. אבל עכשיו היכן שמים נמצאת? מחשבה מוזרה בליבה היא מוצאת
שמים שלנו נמצאת באשפוז. בית משוגעים קטן ועלוב. שמים לא נהייתה כך בכוונה. שמים ילדה מיוחדת במינה.
בגלל זיכרונות, מהם לא ידעה מאומה, שמים שלנו נמצאת בטראומה.
שמים בהירת השיער מחייכת לעננים, בשפתיה העדינות שולחת להם נשיקות רכות. אך כעת במקום המוזר הזה, כיצד תגיע לעננים? בדמיון תעוף למקומות רחוקים?
שמים לא יכולה יותר לחלום, שמים לא נמצאת כאן היום. עם אביה והסכין, יונתן ואמא, הילדה הקטנה, כבר אבודה בעולמה.