הייתי משותקת

כשהייתי קטנה, חלמתי פעם, שמישהו דופק על הדלת בבית. באמצע הלילה. קמתי בזהירות מהמיטה שלי והתבוננתי בשקט מאחורי הקיר באימא שלי, צועקת- "אני אפתח!".
כשאימא פתחה את הדלת, איש לבוש שחור הכניס אותה לשק כהה וברח משם.
אני לא זוכרת בדיוק איך נראה האיש. אני חושבת שהוא היה זקן. או שבכלל הוא היה עם מסכה. כל מה שאני זוכרת אחרי זה, הוא אותי. צורחת, ובוכה, "תחזיר לי את אימא שלי!" ו-"אמא!!!".
ואז אני זוכרת, את עצמי האמתית, לא זו שבחלום, קמה בצרחה חדה, מזיעה, ורצה לחבק את אימא שלי, שלשמחתי, הייתה בבית.

אני לא יודעת למה, אבל כמעט כל החלומות שלי טראומתיים. בעצם, אולי בגלל זה אני זוכרת אותם כל-כך טוב.
כשהייתי קטנה, היה לי חלום- אני, דודה שלי ואחי הקטן, נוסעים לגן משחקים. דודה מבטיחה לנו שהמקום שווה את הנסיעה. הנסיעה… אני לא זוכרת אותה במדויק. כל מה שאני כן זוכרת, זה שאני ואחי היינו קטנים. אני ישבתי בבוסטר בלי משענת, ואחי בבוסטר לתינוקות. למרות שהוא היה כבר בן ארבע. אני זוכרת עלייה… עלייה מאוד ארוכה, ובשיפוע מסוכן… ובקצה העלייה, היה גן השעשועים. הוא היה מדהים מבחינתי. רציתי כבר להתגלש בכל המגלשות, ולהתנדנד על כל הנדנדות ופשוט השתוקקתי כבר להיכנס. הייתי עוד די קטנה, והייתי צריכה שדודה תוציא אותי מהכיסא. אני זוכרת איך צעקתי לה שתוציא אותי קודם, אבל היא הלכה קודם לאח שלי. היא הוציאה אותו מהכיסא, ובשנייה שהיא סגרה את הדלת, המכונית החלה ליפול למטה -איתי בתוכה- לכיוון האגם, שלא היה שם קודם לפני כן. הייתי מבועתת, ולא יכולתי לזוז. בצידי הכביש, על המדרכה, עמדה כל המשפחה המורחבת שלי, הצביעה עלי, וצחקה. שתי שורות ארוכות במיוחד של משפחה, ובושה ארוכה במיוחד של עצמי. כעסתי על עצמי, שלא יכולתי לזוז, שהייתי משותקת, ושלא הצלחתי לרצות את המשפחה שלי, ועכשיו הפכתי לבדיחה של המשפחה.
הסיוט נגמר כשדודה שלי החלה לרדוף אחרי המכונית עם חבל. היא קשרה אותו, זרקה אותו על המכונית ועצרה אותה שנייה לפני שנפלה לאגם. פתאום המשפחה שלי החלה למחוא כפיים. ידעתי שהם לא בשבילי, ידעתי שהם בשביל דודה, ובכל זאת, חייכתי אליהם בחזרה.

לא מזמן היה לי עוד חלום. זה היה לפני חצי שנה בערך.
אני זוכרת שזה היה חלום מודע. זאת אומרת שידעתי שזה היה חלום. ובאותו חלום, נמצאתי במקום הכי מושלם בעולם החלומות כולו. דשא, פרחים, נחלים וברבורים… שלווה. שלווה בכל מקום, ובחור חתיך שעומד לידי ומחזיק לי את היד, שחלילה לא אחליק ואפול לנחל שבו טבלנו רגליים. הכל היה מושלם… חוץ מדבר אחד.
שמש.
שמש חזקה, שסנוורה אותי.
כל החלום.. כל המקום המדהים.. הבחור החתיך… הכל! בקושי ראיתי משהו.
ניסיתי לפקוח עיניים, הכרחתי את עצמי. אמרתי לי בלב, שחלומות כאלה אני לא יכולה לפספס. תפקחי! תפקחי את העיניים לעזאזל!!!
אבל לא.
לא יכולתי. לא הצלחתי. השמש הייתה חזקה מדי.
הבחור החתיך לא הבין… למה לא יכולתי להסתכל לו בעיניים? למה העיניים שלי כל-כך סגורות? וגם אני לא הבנתי. לא הבנתי כלום. מה הטעם? מה הטעם, לתת לי חלום כזה מושלם, ואז לתת לי להרגיש איך אני מבזבזת אותו? איך הוא מחליק לי בין האצבעות ועובר למישהי אחרת, שכן יכולה לראות משהו באור החזק.
הרגשתי… הרגשתי משום מה כפוית טובה. הרגשתי שאני לא טהורה מספיק. לא טובה מספיק.
אני לא יודעת כבר. במבט לאחור, נדמה היה כאילו כל החלום הוא בעצם מטפורה לחיים שלי. אני לא בטוחה מה הייתה המשמעות של אותו חלום… אותה מטפורה… אבל אני כמעט בטוחה שחלמתי את החלום ההוא מאיזושהי סיבה.

אני אוהבת חלומות. הם שבירת שגרה טובה למציאות. חבל לי רק שאי אפשר לזכור את כולם, גם את הרעים, ולהרהר בהם אחר כך. כל לילה אני מתפללת שאחלום משהו. משהו שאזכור. ובוקר לאחר מכן אני שוב מתמלאת באכזבה.
אולי יהיה לי חלום היום. אולי יהיה לי חלום מחר. אולי, יום אחד אני אבין את הפירושים לכל החלומות שלי. ואולי בעצם לא. החיים בלתי צפויים, וגם החלומות. אבל עד שאני אבין משהו מכל זה, אני אמשיך לנמנם על הספה בסלון, ולתת לכל החלומות הקודמים לחזור אלי, כמו סיוט.
שלעולם לעולם לא נגמר.