מי אני ומה שמי- פרק 25

"בואו נשחק מחבואים.
המפסיד מפסיד,
המנצח בורח."
כולם הביטו בי בשאלה, כולל המפקד.
"מה את חושבת שאנחנו? מטומטמים?!" קרא בכעס כשהתעשת. "לא נקשיב לרעיונות שלך, או נקבלם בפרט!" פסק ולחץ על ההדק.
התחמקתי מהכדור והמשכתי, "לא הצעתי את זה, קבעתי עובדה. אנחנו עכשיו בעיצומו של משחק חתול ועכבר משעמם, נכון? אז אני חושבת שמשחק כזה יהיה שינוי מרענן בעלילה." לא היה לי כוח להתווכח איתו. "חוץ מזה, רונאן בכלל יודע שבאתם אחרי?"
המפקד הביט בכפופיו כמתלבט מה לענות לי. "זה לא מתפקידנו לענות לך על שאלה כזו," ענה ברשמיות.
"אני אקבל את זה כ- 'לא'." גיחכתי. "מעניין מאוד מה הוא יעשה כשיגלה שאתם פועלים מאחורי גבו."
"הוא לא יעשה כלום, הוא ממילא לא נותן כל תשומת לב לממצאים שלנו עליך ורק ממשיך בשלו," השיב ברוגז.
"והנה, כרגע קיבלתי תשובה חד משמעית לשאלתי." חייכתי לעצמי. "עכשיו, בואו נתחיל."
"הא? ממתי את קובעת מה עושים?" נימתו הפכה ילדותית."
'כבר מההתחלה' רציתי לענות לו, אך במקום רק אמרתי, "מעכשיו." שלא יתעצבן עוד יותר, רק זה היה חסר לי.
משלא ענו לי המשכתי, "אז ככה, זה לא משחק מחבואים רגיל ומשעמם, אחד סופר כל השאר מתחבאים…" אמרתי בשיעמום. "אתם תהיו באותן קבוצות שהתחלקתן אליהן כשהגעתם הנה ואני אהיה לבדי. לכולנו יהיו חמש דקות לתכנון תכנית פעולה –זה יותר מועיל לכם-, כשהן יסתיימו יש לכל קבוצה שתי דקות לתפוס עמדה משלה ואז, המשחק מתחיל!" הסברתי וסיימתי בהתלהבות מעושה.
"אז את בעצם נותנת לנו יתרון, אז רומזת שאת תנצחי? את מזלזלת בנו." כעסו של המפקד התלהט מרגע לרגע וידעתי שבעוד כמה רגעים יגיע לשיאו.
איזה מזל שלהכעיס אנשים זהו אחד הדברים שאני הכי טובה בו. "בדיוק," השבתי וחיוך מתנשא על פני.
פרצופו של המפקד האדים מרוב כעס. "אז זה הוחלט! מתחילים עכשיו!"
"כבר אמרתי את זה, טמבל… מהירות התגובה שלך מאוד איטית, אתה יודע?" הקנטתי אותו עוד קצת רק בשביל הכיף.
הוא רצה לענות לי, הוא רצה להעליב אותי גם. אבל הוא לא ידע איך ורק עמד שם, אדום מכעס ומהבושה שנערה בכיתה ט' הקניטה אותו. "כולם, התפזרו! כל צוות, שידבוק בתפקידו!"
"אז אני יכולה כבר ללכת?" שאלתי. לא חיכיתי לתשובה וכבר נכנסתי בחזרה לאזור העבות של היער, אל מאחורי וילון הצמחייה, לתוך הבקתה שכל כך אהבתי.
***
"משפחת ריד, משפחת ריד…" רונאן קרא ברפרוף את המידע הכתוב על העמוד הראשי של האתר. "למה התאמצו כל כך לחסום אותו? זו גם לא שיטה מוכרת במיוחד…" מלמל לעצמו בעת שקרא שוב ושוב את השורה האחרונה- 'כל מי שאי פעם יצר איתם קשר, נא לפנות למשטרה המקומית בהקדם!' "מה הם כבר עשו לכל הרוחות, רצחו כמה אנשים תמימים?"
כשנכנס לאתר הייתה לו הרגשה רעה, בפינה השמאלית העליונה של המסך התחילה להבהב נורה אדומה ומתחתיה המילה 'נפרץ'. הוא הבין שככל הנראה האתר היה חסום למשך הרבה זמן ורק למחשבים השייכים למשטרה או למקורבים אליהם.
'מידע כללי' היה הנושא אליו נכנס בכדי ללמוד עוד קצת על משפחתה המסתורית של הנערה.
"שש נפשות, שני הורים וארבעה אחים. הצעירה ונסה נפטרה מדום לב בשנתה בהיותה בת שתיים עשרה… לא מעניין," סרק בעיניו את העמוד. "אה, הנה זה! האחות השנייה הצעירה ביותר, דיין… אז ככה קוראים לה!" קרא בשמחה וכתב את שמה במהירות על הדף שלפניו. "ביצעה את רוב מעשי הרצח במשפחה, נכון לכרגע. בת חמש עשרה וכו' וכו'… נראה שהאתר מתעדכן באופן תמידי."
"מצב משפחתי. שני ההורים, אדי וג'וזפין ריד, גרושים. הילדים גרים עם אמם בעיירה אנדן, והאב גר לבדו בכורח… מה זה כורח?"
הוא רפרף עוד קצת על אודות משפחתה ורשם את הדברים העיקריים על הדף. "סוף סוף יש לי על מה לחקור." שמח, והוציא דף חדש מהמגירה שבשולחנו.
***
נגמרו חמש הדקות לתכנון מהלך הפעולה. אני התכוננתי לי בבקתה הקטנה והשקטה שלי, מאובזרת בסכין קטנה וכמה כדורי סרפד קטנים. הרגשתי ילדותית במיוחד, עם הכדורים וסכין המטבח הקטנה. "מה אני כבר יכולה לעשות להם עם זה?" שאלתי את עצמי, מנסה לחשוב איך אוכל לנצח אותם עם הפריטים המטופשים שהיו לי.
רק למקרה ואתם לא יודעים מה אלו 'כדורי סרפד' אני אסביר לכם- נכון הצמח המגרד הזה שאתם כל הזמן נתקלים בו בטיולים משפחתיים, זה שיש לו עלים משוננים כאלה וכשהם נוגעים בגופכם זה מתחיל לגרד? טוב, אז הפירות שלו עגולים כאלה, ירוקים ושעירים וכשנוגעים בהם בטעות, הם מגרדים פי חמש מהעלים של הצמח. הבנתם? יופי.
אז… נמשיך. התחמשתי בסכין וכדורי הסרפד רק משום שזה כל מה שהיה לי שם מהמלחמות הקטנות שלי ושל דניאל באותם ימים, הייתי בת עשר והוא בן ארבע עשרה, לא היינו צריכים יותר מזה במחבוא שלנו.
לא משנה כמה חיפשתי, לא מצאתי אפילו ענף דוקרני אחד או גבעול ורד קטן –חוץ מאלה המיובשים בספר הצמחים שלי-. "מה אני אמורה לעשות עם זה?" שאלתי את עצמי שוב. ואז נזכרתי במחבוא הקטן שלי מתחת לקרש העץ בכניסה, זה היה סיכון עכשיו לצאת ולקחת את החפץ מכיוון שהם יכלו בכל רגע לצאת ממחבואם ולתפוס אותי, אך בכל זאת יצאתי, מהסיבה הפשוטה שאם הם לא בקרבת מקום הדבר הזה יכול להבטיח את המשך הבריחה שלי.