היא

"תפסיקי, תפסיקי כבר" הוא צרח במקום חשוך, חובט בקירות, צועק עליה.

"תירגע" היא עונה מבעד לחריץ הקטן, האור החודר דרך החריץ, קולה רגוע, ועצוב. עיניו מצטמצות למראה האור.

"תפסיקי, אני רוצה ללכת, אני רוצה לרקוד ולשיר ולומר מה שיש לי לומר" הוא המשיך לחבוט בקירות השחורים, בתוך חדר קטן שכל רגע התכווץ מעט, הוא חשב שאם המצב ימשיך הוא יצטרך להתקפל לכדור.

"תרגע, אתה לא תצא מכאן, כשתרגע, נוכל לדבר" היא שבה ואמרה בקול שקט, הקול שמנסה להרגיע ורק מוציא אותך מאיזון, כי אם איכשהו עוד לא התפוצצת עליה קודם, עכשיו הטלפיים נשלפות, רוצות לקרוע כל מה שאפשר.

הוא כרע שפוף, מושפל ומלמל "אני לא משוגע, אני רק רוצה להיות שמח, אני לא אפגע בך" הדמעות נזלו, ככל שהוא נתן לעצמו לטבוע ביאוש, כך הזרם סחף אותו פנימה, עמוק עמוק אל תוך יאוש, כל כך עמוק שאין למעלה ואין למטה, אין ימינה ואין שמאלה, יש רק יאוש, הוא שחור, הוא אפור, הוא ספקטור של יאוש, מגוון צבעים, ואין תקווה.

היא בחנה אותו דרך מראה חד צדדית, היא הביטה, צקצקה בלשונה, נענעה את ראשה בתסכול, אי אפשר לתת למשוגעים להסתובב פה חשבה, פה זה היגיון, אין רגש, רגש זה לחלשים. ורק משוגעים אוהבים, ללא גבולות, בלי לחשוב, הם משוגעים.

"תנ-י ל-י לצא-ת, אנ-י את-נ-ה-ג י-פ-ה" הוא נשם נשימה עמוקה, ניסה להסדיר את קצב הנשימה, וכמו כל דבר שכשחושבים עליו עושים אותו עקום, כך הוא נשם בקצב בלתי אחיד, המילים יצאו מסורבלות, עקומות, הן יצאו משוגעות. "אני מבטיח".

"אתה לא משכנע אותי, אתה משקר, ואתה יודע שאני יודעת כשאתה משקר", היא הביטה בתסכול, הביטה לתוך עיניו מלאות בדמעות, וחשבה, אתה מרגיש, כשתפסיק אם תפסיק תצא החוצה, תצטרף לכולם, עד שלא תפסיק להרגיש, תישאר בחושך.

"איך את יודעת שאני משקר? אני מתכוון לזה באמת" הוא אמר בתחנונים.

"אני זה אתה, אתה החלק הקטן הזה במוח שלנו שמחליט להרגיש, אתה החלק הטיפש שמחליט להתעלם מההיגיון ולחיות ברגש, לשיר, לצחוק. אתה החלק המיותר. ואני המרכז בקרה – לא מאמינה לך" ענה קול המחשב המחושב.