סוף- פרק 12 (!)

"אני כל כך רעבה…" נאנקה אמה. סם כבר מזמן הפסיקה להקשיב לה. נראה שכל מה שאמה יכלה לומר ביום שעבר היה "אני כל כך רעבה" או "אני כל כך צמאה". סם לא התלוננה. היא הרגישה שאם תתלונן, היא רק תאבד יותר כוח. הן ישנו במשך שעתיים בערך, שעונות עם הגב אחת על השנייה. זה ממש לא היה המצב האידיאלי לשינה. בניסיון כושל להעביר את הזמן, סם ניסתה לדמיין מה עלה בגורלם של אנשים שהיא הכירה. הילדה הגבוהה מהכיתה בטח נתלתה על משהו גבוה וניצלה. הנער שמוריד תמיד עשרה כלבים לטיול בטח הציל את כל העשרה כלבים והעלה אותם על גג בניין. אימא ואבא עובדים במשרדים הגבוהים האלה- הם בטח עדיין בחיים. דניאל… דניאל בטוח עדיין בחיים. אם יש משהו שסם ידעה שדניאל יצליח לעשות- זה להישאר בחיים. בפנטזיות של סם, כולם עדיין היו בחיים. אבל אם באמת כולם בחיים, איך זה שרק היא ואמה נמצאות כאן עכשיו?

"אני ממש צמאה!" אמה צעקה. "אולי תשבי בשקט לשם שינוי? לא יעזר לך להגיד כל הזמן שאת צמאה או רעבה, האוכל והמים לא פשוט ישוטו לכאן על מגש של כסף." אמרה סם. אמה הזעיפה פנים לרגע, אבל אז העיניים שלה התמלאו דמעות והיא החלה להתייפח. "זה ממש לא יעזור." אמרה סם, שבעצמה נאבקה בדמעות. "אני עומדת למות. שתינו עומדות למות." מלמלה אמה בין יבבה ליבבה. "כן טוב, בואי לפחות נעשה את הרגעים האחרונים שלנו מאושרים יותר." זה היה קלף המיקוח האחרון של סם, הניסיון האחרון שלה להרגיע את אמה לפני שהיא מחליטה לששחות ולהשאיר את אמה לבדה. "את צודקת." אמרה אמה. סם הייתה כל כך מופתעת מהתגובה, שהיא אפילו לא הגיבה. "אני הצלחתי לשחות. בואי נשחה, ואולי נגיע למקום כלשהו. זה עדיף על לשבת כאן." אמה הסתכלה על סם. העיניים ש אמה היו יפהפיות, ירוקות כאלה, והדמעות בעיניה רק הפכו אותן נוצצות ויפות יותר. "בסדר. בואי נשחה. אבל אם את טובעת אני לא מבזבזת את הכוח שלי כדי להציל אותך." סם השיבה ואמה צחקה.
הם שחו ושחו, עד ששריריהן שרפו מהמאמץ. אם לא ננוח עכשיו, אנחנו נאבד את כל הכוח שלנו. אבל הן היו רחוק מכל דבר שהיה עשוי לסחוב אותן. הרחוב היה רחב מאוד, והבניינים רחוקים מהם. על אף שהבנות שחו לעבר הבניינים, עוד נשארה להן דרך עד שיגיעו למרפסת הראשונה. "עוד קצת. קדימה." אמרה אמה. נשמע שכבר היה לה קשה לדבר. סם לימדה אותה לשחות, בערך, אבל אמה עדיין הסתבכה עם התנועות ונראתה כמו כלב שמנסה לשחות. למרות שאפילו כלב היה יותר אלגנטי ממנה בשחייה. הן הגיעו בסוף למרפסת הראשונה, באפיסת כוחות כשהן שכבו על המרפסת, עוצמות עיניים ונותנות לשרירים שלהן להירגע ולנוח, סם חשבה שהיא שומעת קול של הליקופטר. "אין סיכוי…" היא מלמלה בשקט.