המדריך למתאהב המתחיל: פרק ראשון

"אני יודעת שהעובדה שהם נפרדו גורמת לך אושר, אבל אולי כדי לך להיראות לפחות מעט עצוב." הקול הגיע משום מקום ואני חייב להודות שחשבתי שדמיינתי אותו, שאני משתגע, אך להגנתי, זו אא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה.
"למה?" אני שואל את האוויר, לא באמת מצפה לקבל תשובה."למה אני צריך להתנהג כאילו אני לא שמח?" אני חושב שכל זה פשוט הזיה, אך אחרי כל מה שעבר עליי בשנה האחרונה, קשה להיות בטוח.
"משום שאם הם יראו זאת, הם רק יחשבו שאתה חסר רגישות, או שהם יחשבו שאתה בעננים בגלל שהם נפרדו," העובדה שמישהו ענה לי, הפחידה אותי למוות."מה שנכון, אבל יכול לסבך אותך לגמרי." הוסיף הקול, והצלחתי לזהות את הדובר כנקודת אור בקצה החדר, יופי, היום הזה הופך להיות מוזר יותר עם כל רגע ורגע, בהתחלה, המשאלות שלי מתגשמות ועכשיו יש כדור מרחף ומדבר בחדרו, אלים, מה עוד יקרה היום?
"אני אשמח לדבר עם מישהו בעל צורה ברורה." המשפט יוצא מעט מגומגם מפי, אני עדיין די בטוח שאני הוזה, ולא בדיוק יודע למה אני מצפה, אבל אני מניח שאני לא באמת מצפה שנקודת האור תעשה משהו, אולי חוץ מלהעלם כמובן.
"אוי," צייץ הקול. "אני לגמרי מצטערת." הוסיף לאחר כשנייה וכדור האור החל לגדל, ולקבל צורה כולשהי, אך לצערי האור נהיה בהיר וכואב מידי עבורי ונאלצתי לעצום את עיניי.
"אני שוכחת לפעמים לחזור לצורה המקורית שלי," הקול אומר ולאחר רגע היא מצחקקת במבוכה."ככה טוב יותר, נכון?" היא שואלת לאחר רגע, ואני פותח את עיני, אשר עדיין לא קולטות פרטים קטנים אלא רק צורה כללית של נערה.
"למה זה רע שהם יחשבו שאני חסר רגישות?" אני שואל, נזכר בשיחתנו המקורית, אני לא בדיוק בטוח למה אני מנסה אפילו, אבל מניח שאין לי שום דבר אחר לעשות.
"בגלל שזה יגרום להם להתרחק ממך, ועם כמה שאתה לא רוצה להודות בזה, אכפת להם ממך, ואתה צריך עוד אנשים כאלו בחיים שלך."היא אומרת ואני מרים את מבטי בזמן שאני חושב על תגובה, אך לא יכול למצוא אחת משום שלראשונה ראיתי אותה בברור.
היא הייתה יפהפייה, אך בדרך כמעט קרה, כמו פסל אשר יופיו נשמר לאורך עידנים, תווי פניה היו עדינים ועורה בהיר, שפתיה היו בגוון הדובדבן ועיניה היו ניגוד נפלא לכל זה, משום שהן היו מלאות בכל-כך הרבה רגש, שאני אפילו לא מצליח להבין באיזה צבע עיניה.
היא הייתה הנערה הכי יפה שאי-פעם ראיתי בחיי, ולמרות שהייתי אמור להיות קר רוח ואדיש אליה, אך מוחי האנושי להחריד ומלא ההורמונים חטף שיתוק והוא שכח כל מה שרצה לומר.
"טוב, אני מניחה שהגיע הזמן להכיר," היא אומרת ברגע שהיא מבינה שאין מצב שנוכל להמשיך את השיחה."אני ויולט." היא מושיטה אליי את ידה, ומחייכת, וברגע ההוא אני כמעט יכול להרגיש את השמש על פניי והציפורים מצייצות ברקע, תהיתי מה יקרה כאשר תבכה, האם הכל ידמום וימות?
"סם אמרתי קצרות ולחצתי את ידה, אשר הייתה רכה יותר מכל דבר אשר נגעתי בו מעולם.
"אני מכיר אותך, נכון?" אני שואל לפתע, לא יודע בדיוק למה, אבל יש בה משהו כמעט מוכר, לא, לא כמעט מוכר, אלא ההפך המוחלט של משהו שאני מכיר היטב.
"לא," היא אמרה והנידה בראשה."אבל אתה מכיר את אבי." היא אומרת ולפתע דברי הופכים להיות הגיוניים לחלוטין, משום שהיא בהחלט ההפך של מישהו שאני מכיר היטב, ואני חייב להודות שזה לא כל-כך חסר היגיון שהם יהיו מקורבים, שניהם היו טובים מכדי להיות אמיתיים.
"ארוס." השם נפלט מפי, וכאשר אני מביט בה, אני לא יכול שלא לתהות מה יקרה הלאה.