מבוך האשליות- פרק 2

קראו למקום יער האשליות. אבל לא, הוא לא יוצר אשליות, אלא גורם לך לחשוב שאתה מוגן. היער הוא ביתם של העורגים, הענקים, והיצורים השונים, והוא גם המחסה והיתרון של הגנבים, הציידים, הלוחמים והכנופיות שתרות את דרכן להישרדות בממלכה, כביכול.
אחת מהן היא "האחווה", בפיקודו של ג'יימס. נער צעיר שהיה מוכר בכל תבל ביופי הלא שגרתי והמפתה שלו. אחריו רצו תמיד נציגיו המסוחררים מהיכולות שלו, שהיו קשות לעיכול על ידי כל אדם עם לב טהור. כמו ג'יימס, גם לו היה לב טהור. המצב האירוני ביכולות שלפתע צצו לו הפריעו לו לפעמים. המנטרה, המוטו, של האחווה היה- אל תיצרו קשר עם המלכה. אחד כבר הפר את המנטרה הזאת, ועל כך בוודאי נענש. בוודאי, כי ג'יימס וחבריו לא יודעים בדיוק מה קרה לו לאחר שערק.
הם התגודדו מסביב למדורה של המחנה הזמני שהקימו לקראת ערב. כבר התחיל להחשיך והם תכננו את היום שלמחרת.
"אז, ג'יימס, מה הלאה?" שאל אחד החברים בעוד הוא מגלף מקל עץ יבש עם סכין מאולתרת.
"הולכים לכיוון הרי הצפון." הוא השיב מיד. "עם הזריחה."
"ומה עם משטרי המלכה?" שאל חבר נוסף. "שמעתי שהם מתרחבים."
"ייקח זמן עד שיגיעו לצפון." אמר. "בינתיים נוכל לנצל את יתרון המרחק שלנו כדי לתכנן את התוכנית."
"אני לא רוצה ליצור את הרושם שאני מפקפק בך," האחד שהתעסק בגילוף הענף וחידד אותו כמו שצריך היסס לומר. "אבל זו לא תוכנית מסוכנת? אולי נמשיך במה שאנחנו עושים הכי טוב."
"לא, לא," ג'יימס היה החלטי בקשר לכך. "לא נוכל להמשיך לחיות במקום הזה ולהתנהג כמו תמיד כשהכוחות שלה מתרחבים. כשהייתי אצלה הבנתי שמה שרואים בחוץ הוא רק קצה הקרחון."
הוא לא הצליח לשכנע אותם כמו שצריך. כל החברים באחווה התעסקו בעצמם בלבד, ולא חשבו על אחרים לאורך זמן. רק נוכחותו של ג'יימס הצליחה לגרום להם לפעול למען המטרה הנעלה הזאת. זו, בין היתר, הסיבה שהוא פועל איתם.

השמש זרחה מעל ההרים הגבוהים. המלכה כהרגלה עמדה על המרפסת המזרחית וצפתה בזריחה רגע לפני שהעלימה את החשכה שכל כך אהבה. היא אהבה את המסתורין שנמצא בה ואת חוסר הוודאות שתמיד מסתתר בתוכה. חוסר וודאות שגורם לעור שלך לצמרר בכל פעם שאתה שומע פסיעה קלה ממרחק.
רוח קלה של בוקר הקפיאה את עורה שכבר היה קר ממילא. היא הזיזה את כתפיה למעלה ולמטה באי נוחות ולכן הסתובבה חזרה פנימה אל הארמון. היא ציפתה לינשוף שיבוא, וכהרגלו, הוא הגיע בדיוק בזמן. הוא לבש חליפה מסודרת וחבש מסיכה מתאימה.
"אז זה נכון?" היא מיהרה לשאול אותו לאחר שהשתחווה לפניה.
"כן." הוא השיב בקולו צרוד.
"הילדה רוצה לנקום?" היא גיחכה מהאפשרות הקיימת. "מתוקה." היא עלתה בגרם המדרגות הקטן שהוביל לכס שלה והתיישבה עליו בנינוחות. היא תפסה במניפת הבד הדקה שלה ופתחה אותה בקול שפשוף מקלות העץ מהם הייתה עשויה. היא נופפה בה בעדינות והנעימה את האווירה במשבי רוח קטנים וחולפים. "אני רוצה לדעת שאתם עושים את מה שנדרש כדי שלא תגדיל ראש."
"ברור, הוא מעלתך." השיב הינשוף.
"מה עם הגנב?"
"עדיין לא מדבר."
המלכה כיווצה את עיניה וחשקה שיניים בעצבנות. "תגרמו לו לדבר, אחרת מישהו מכם יישא בתוצאות."
"ברור, הוד מעלתך."
"אתה חופשי ללכת." היא סיימה את שיחתם. הינשוף נעמד על רגליו כשראשו מושפל. הוא הסתובב ופנה לצאת מהחדר.
המלכה לא הייתה נראית מרוצה מהעניין. היא הפנתה את מבטה מעבר לדלת המרפסת הפתוחה וצפתה במעוף להקות הציפורים שהגיעו ממעבי היערות הרחוקים.

משק כנפי להקות הציפורים הקיצו את סקיי משנתה. כהרגלה, היא ישנה על הקרקע המעופשת של היער בצורת הלביאה שלה שכל כך אהבה. עכשיו כשהתעוררה לא יכלה לחזור לישון. וגם, שמיעתה החדה קלטה רעשים חשודים ממרחק. היא התרוממה ומגע חד וחותך ברגלה גרם לה ליפול חזרה. צעדים מהירים באו לקראתה. היא הרגישה חולשה מסוימת שגרמה לה לחזור לצורתה האנושית העירומה. שיערה החום הבהיר והחלק נתפס בזרדים שעל הקרקע והיא הרגישה איך עיניה הירקרקות נעצמות לעיתן. הדבר האחרון שראתה היו מגפי קרב חומות וגבוהות שרכנו אליה ומגע עדין ומלטף על כתפה. היא לא הצליחה להבחין מי היה זה שעמד מולה אבל משום מה, לא הרגישה סכנה.

כאשר דניאל הבטיחה לטוביאס שהיא לא תעשה שטויות, היא הבינה מהמבט שעל פניו שהוא לא האמין לה. זה היה בסדר, היא במילא לא הייתה אחת שעומדת בהבטחות של עצמה. היא רצתה למצוא קצה חוט שיוביל אותה למלכה בעצמה.היא לא הייתה סבלנית כמו שאמרה לו, וגם את זה הוא ידע. היא חשבה שאם תתקדם בעצמה זה ילך יותר מהר. היא עקבה אחרי הסימנים, והם הובילו אותה לכפר שעד לא מזמן היה שוקק חיים. היא התהלכה בין הרחובות על שבילי העפר שהיו חרוכים בחלקם.
היא פתחה את דלת העץ של אחד הבתים הקטנים והריחה את ניחוח אבק השריפה באוויר. ארבע גופות חרוכות שכבו על רצפת הבטון וכמעט והבהילו אותה. הבית היה חשוך לכן בקושי הצליחה להבחין בהן. קרני האור שבצבצו מבעד לתריסים נחתו על הגופות והאירו אותן בצורה מחרידה. דניאל הסיטה מבטים חטופים סביבה כדי לוודא שהיא היחידה. היא חזרה להביט בגופות ואז יצאה מהבית. היא פנתה לבית נוסף, ושם- אותו הדבר. בכל הכפר- גופות חרוכות שלא הגיעו לשם במקרה, ומלבדם, סימני שריפה המונית לא נראו. דניאל כיווצה את עיניה בבלבול.
היא כבר התרגלה לא להיבהל מדברים, אבל זה היה מוזר.
דבר אחד היה בטוח- היא ידעה מה הן שיטות הפעולה של המלכה, וזו- לא הייתה אחת מהן.