אנשים מיוחדים פרק ראשון – רובי

אני שומעת קול, קול רך ונעים, אני רואה דמות אומדת מולי אני לא רואה את הפנים של הדמות אבל אני מרגישה בטוחה הדמות מלטפת את פניי ואומרת משהו, אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת כל מילה שלה נשמעת כאילו באה מרחוק, הדמות מתקרבת עלי, (צפצוף משאית), "זה היה רק חלום?" אני שואלת את עצמי, אני מרגישה מוזר כאילו הבטן שלי מתהפכת בתוכי "רובי את צריכה לקום, את תאחרי לעבודה" צועק זאק מהמטבח, אני קמה ומתלבשת ויוצאת מהחדר, זאק כרגיל יושב בכיסה ליד השולחן ושותה קפה, "רוצה גם?", "לא, אתה יודעה שאני לא אוהבת קפה למה אתה חייב להציע בכל בוקר?", "אף פעם לא מזיק לשאול את יודעת", זאק מסוג האנשים שתמיד יש לו גישה טובה לחיים למרות שלחיים אין גישה כל כך טובה עליו, אני יושבת מול זאק ואוכלת ארוחת בוקר אבל הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה החלום שהיה לי, על הקול הרח הזה ששמעתי ועל היד הנעימה שליטפה את הלחי שלי ברכות כזאת ואז הסתכלתי על זאק, הוא לא יכול להיות הדמות שעליה חלמתי, לזאק יש זקנקן תיש, קובע גרב אפור שאותו הוא תמיד לובש אף פעם לא ראיתי אותו בלי הכובע הזה והידיים שלו לא רכות, זאק הוא פועל בניין והידיים שלו מחוספסות וקשות.
אני וזאק גרים ביחד כבר שנה הוא אחד החברים העלה שעוזרים לי להסתדר, "טוב אני זז לעבודה" כשהו אמר את זה שמתי לב מה השעה "כן גם אני צריכה כבר לזוז" זאק קם מהשולחן ושם את הכוס שלו בכיור ואז פתח את הדלת ויצא ואז לפני שסגר את הדלת הסתובב חייך עלי ואמר "יום הולדת שמח רובי, לא שחכתי אותך" וסגר את הדלת אחריו.
יש לי סחרחורת המגש כמאט נפל לי מהיד על הלקוחות, מה יש לי היום מהבוקר אני מרגישה מוזר, אולי אני חולה, אף פעם לא הייתי חולה, אני לא אוהבת את סחרחורת שיש לי, "מלצרית?!, סליחה מלצרית!" המנהל ניגש עלי ניראה עצבני "רובי את לא רואה שקוראים לך?!" הסחרחורת שלי מתחזקת אני מרגישה שאני אומדת להתעלף "את מקשיבה לי?!, לכי לקחת הזמנה מהלקוח!" אני ניגשת על הלקוח אבל הסחרחורת רק מתחזקת, הוא אומרת משהו בטח מתלונן על כמה זמן לקח לי להגיע אבל אני לא מצליחה להתרכז במה שהוא אומר, הוא מתחיל להתעצבן שאני לא מקשיבה לו ותופס לי את היד ורגע שנגע ביד שלי הרגשתי משהוא כמו צמרמורת וראיתי תמונות של ילד קטן ואז של נער ואז בחורה וחתונה וריבים, צעקות וכעס הרבה כעס הרגשתי כאילו הכעס הזה ממלא אותי כאילו הוא ניכנס לתוכי זה הרגיש נורא אבל אז פתאום בבת אחת הכל נעלם כאילו לא היה, השחרחורת, הכעס, היה פשוט שקט, הוא עזב את היד שלי, המנהל ניגש והתחיל להתנצל בפני הלקוח אבל משהו היה שונה הלקוח היה רגוע ושמח יותר ממקודם "זה בסדר, לא קרה כלום" אמר הלקוח, "אנחנו נפצה אותך על ההמתנה, ארוחה על חשבוננו" אמר המנהל ודחף אותי לכיוון המטבח, המנהל צועק עלי אני לא מצליחה להקשיב לו מרוב המחשבות שעוברות לי בראש, מה קרה עכשיו?, מה הייתה התחושה הזאת?, מה היו התמונות שראיתי?, למה ראיתי אותם?, "זהו זה נימאס לי מהיחס וההתנהגות שלך!, את מפוטרת!!" הסתכלתי על המנהל אבל לא כעסתי ולא הייתי עצובה הרגשתי בסדר הרגשתי… טוב, לקחתי את התיק שלי והחפצים שלי מהארונית ויצאתי מהיציאה האחורית התחלתי ללכת הביתה הייתה לי הרגשה שלא כדאי לי ללכת לשם אבל לא היה לי כוח לחשוב הייתי עייפה מלחשוב רציתי רק להגיע הביתה ולנוח מהיום המוזר הזה יופי של יום הולדת להאמין או לא זה היה היום ההולדת הכי טוב שהיה לי עד עכשיו, הגעתי לפתח הדלת, "סליחה ילדה את את מכירה מישהי בשם רובי?" הסתובבתי אמדה מולי אשה מבוגרת "זאת אני, את צריכה משהו?" שאלתי אותה "יש לי משהו בשבילך" היא אמרה עם חיוך "בשבילי, ממי?" החיוך של האישה הפך לפרצוף רציני והיא אמרה "מאימא שלך" הייתי בשוק לא יכולתי לזוז או לומר שום דבר הרגשתי שכל הגוף שלי רועד, האישה המבוגרת הושיטה לי מעטפה שהיה רשום עליה רובי ופשוט הלכה, הסתכלתי על המעטפה ואז צעקתי לאישה "רגע איך קוראים לך?" אבל היא כבר נעלמה.