תמיד היה אותך- פרק 13

פרק 13- עוד חומות
התעוררתי בבהלה כשבראשי תקועות המילים המוכרות שחוזרות בסיוט בכל פעם.
תהיתי מתי הוא ישבור אותי.
מתי התת מודע שלי יגבור על המודע שלי ואני יתמוטט,
אתפרק.
קמתי בעצלתיים מהמיטה מוחה את הדמעות שזלגו לאט לאט, לא ממהרות להכאיב לי.
פניי היו נטולות הבעה ואני קיללתי את עצמי על כך שנהייתי רגילה למצב הזה.
להשקמה הנוראית בכל בוקר עם דמעות וחרדות.
"לוט את ערה?" התפרץ נטע לחדרי.
מבטו נהפך לחם ואוהב כשקלט אותי בחדר האמבטיה.
הוא חצה את החדר במהירות ועטף אותי בזרועותיו.
"שוב הסיוט?" הוא שאל ברוך.
הנהנתי.
הדמעות היו תקועות בגרוני וידעתי שאם אפתח את גרוני הם לא יפסיקו לזרום.
"את רוצה ללכת לבית ספר?" הוא שאל והביט בעיניי.
הנהנתי קלות.
אם אשאר בבית אני אכנס למעגל של הרחמים העצמיים, ואני לא מוכנה לחזור לשם.
"טוב, יוצאים עוד חצי שעה." הוא אמר ויצא מחדר האמבטיה.
"אה, וגם נעה פה." הוא אמר מפתח חדרי ויצא.
גלגלתי את עיניי וגירדתי את הזוהמה מפניי.
לקחתי את הקוניסלר מהמדף ומרחתי מעט מתחת לעיניי.
מסתירה את נדודי השינה שתקפו אותי אתמול.
לבשתי ג'ינס ארוך משופשף וחולצת וי שחורה, מנסה להראות רגילה כמה שאפשר.
יצאתי מהחדר, חוטפת את התיק ומטילה אותו על כתפי.
"אני מוכנה!" הכרזתי ולקחתי שקית שוקו מהמקרר.
"היי היי היי." נעה ירדה מהמדרגות בחיוך.
הנהנתי לעברה נחושה להקים שוב את החומה שהקיפה אותי.
היא פנתה אל המקרר וחטפה שקית שוקו קרירה.
כיווצתי את גבותיי למראה התנהגותה.
היא אפילו לא חברה שלו והיא מרגישה כבר בבית?
"ישנת פה?" שאלתי אותה.
"לא, באתי בבוקר." היא ענתה בפשטות.
הנהנתי בראשי בהבנה והסתכלתי אל המדרגות.
נטע עדיין לא נראה באופק.
"נטע אנחנו נאחר!" זירזתי אותו.
"אני בא!" הוא קרא מחדרו.
וכעבור כמה שניות ירד במדרגות.
יצאתי מהבית אחריי נעה ונטע וגילגלתי את עיניי כשהיא התיישבה במושב שליד הנהג.
"את רצינית איתי?" מילמלתי בשקט.
נכנסתי לספסל האחורי וסגרתי את הדלת מאחוריי, נחושה לא לעורר דרמות על הבוקר.
גיחחתי לעצמי כשראיתי את ידה של נעה מטפסת במעלה ברכו של נטע.
היא קרצה אליי והחזירה את ידה לחיקה, כאילו נזכרת שאני גם פה.
אלוהים הם פשוט הזויים.
***
ישבתי בכיתה משרבטת בשעמום במחברתי.
"לוטם, יש סיבה לזה שאת מרשה לעצמך לא להקשיב?" העירה אותי המורה ממחשבותיי.
"כבר למדתי את החומר הזה." עניתי לה.
"אז אולי תואילי בטובך להאיר את החברה שלך כי לפי מה שאני זוכרת, היא לא למדה את החומר הזה." היא אמרה והחוותה בראשה אל נעה שישנה עם ראשה על השולחן.
דפקתי לה מרפק והיא קמה בבהלה.
צחקוקים ורחשושים נשמעו ברחבי הכיתה.
"גברת אסאל, אם את רוצה להשלים שעות שינה, הכיתה שלי היא ממש לא מקום לעשות את זה!" היא אמרה בכעס.
"אני מצטערת רותי, אבל זה בכלל אשמתה של אח של לוטם, הוא העיר אותי מוקדם." היא ענתה לה בתמימות.
פערתי את עיניי ופי לכיוונה.
"היית ערנית למדי אצלנו בבית!" לחשתי לה.
"תנסי את לא להיות ערנית עם נטע, הבן אדם הוא פשוט פצצת אנרגיה!" היא לחשה לי.
גלגלתי את עיניי בפעם המי יודע כמה היום וחזרתי לציוריי.
"נו נטע איך אתה רוצה שאני יחזור הביתה?" צעקתי על נטע בטלפון.
הייתי בדרכי למכונית כשהוא התקשר אליי.
"מה אני יעשה קיבלתי עונש! הזונה הזאתי לא מרשה לי לצאת!" הוא קילל את טלי המורה שמשאירה אותו עכשיו עוד שעה וחצי בבית ספר.
"אוף באיזה כיתה אתה? אני באה." אמרתי בכעס.
" י'ב מדעים, אוהב אותך אחותי." הוא אמר.
"שתוק." אמרתי בכעס וניתקתי לו.
דפקתי על הדלת של י'ב מדעים.
"כן." קולה הצורם של טלי נשמע מבתוך הכיתה.
פתחתי את הדלת ועשיתי צעד אחד לכיוונה.
העברתי מבט חטוף על חמשת הנערים שישבו שם קצרי רוח.
"אממ אני צריכה להוציא את נטע, זה מקרה חירום משפחתי." אמרתי לטלי.
כשראיתי שזה לא עובד עליה, עטיתי את הפרצוף האומלל שלי.
"בבקשה, אני ממש צריכה אותו, הוא יסביר לך מחר למה." אמרתי בקול חסר אונים.
הייתי מורגלת בלסלק את נטע מצרות.
פרצוף עצוב אחד למורה, כמה מילמולים על המשפחה שלנו ופאף הוא בחוץ.
"בסדר, אבל חד פעמי נטע!" היא הזהירה את נטע ושלחה אליו אצבע מאיימת.
נטע אסף את דבריו במהירות וחמק מהכיתה כשהנערים מקללים אותו שהוא יוצא מוקדם.
"אין עלייך אחותי המושלמת! אוסקר מגיע לך! אוסקר!" הוא חיבק אותי כשהלכנו במסדרון.
חבטתי בכתפו.
"הייתי צריכה לקחת את המפתחות ולהשאיר אותך שם." רטנתי.
"שתקי את מתה עליי." הוא הקניט אותי וצבט את לחיי.
ניסיתי להשתחרר מאחיזתו אבל הוא רק הידק אותה.
נתקעתי במישהו שעבר במסדרון ונפלתי לרצפה הקשה.
"סליחה, את בסדר?" הוא שאל.
הרמתי את מבטי ולא האמנתי למראה עיניי.
זה היה ההוא, הנער מהריצה.
הוא הביט בפניי וחייך בהקלה.
"אנחנו חייבים להפסיק להיפגש ככה." הוא אמר והושיט את ידו כדי לעזור לי לקום.
"כן…" מלמלתי לאחר שתפסתי את ידו והתקדמתי עם נטע.
"אני עומר!" הוא צעק מאחוריי.
שלחתי אליו מבט והגברתי את הקצב.
אם כמה שרציתי להכיר אותו, לא הייתי מוכנה להפיל עוד חומות.
עדיין לא.