התחושה הזו

אני יוצאת מהבית, כי אני צריכה.
אני לא חייבת , אני צריכה. וכשאני יודעת שאני צריך לצאת אני קצת מתבאסת.
אני בודדה וזה לא מפריע לי, אך מפריע לי שזה לא מפריע לי.
אבל כשאני יוצאת אני כבר מבינה שאף פעם לא אהיה בודדה. אני יוצאת אך נכנסת אל מן
עולם של תחושות. הרגשות. אני עוברת ליד הפרחים ששתולים באדמה בחצר השכונתית
ומריחה את הניחוח המתקתק של הצוף מעורבב בריחו המצחין של הדשן. והם מתערבבים, הריח לא טוב אך גם לא רע. וההרגשה נעלמת אחרי זמן קצר.
אני חולפת על יד שני עורבים שמנקרים באגוז ומרגישה מן תחושה חמימה. בלי שום סיבה.
ואני עוברת ליד גן הילדים שבחופשה מעבירים בו קייטנה ומריחה את ריח השוקו ולחמניות השוקולד ואת ריח השמחה של הילדים, וזו הרגשה טובה. אז אני עוצרת לצפות בהם בכמה רגעים
ומושכת מעט את התחושה הזו.
לבסוף אני עוזבת את גן הילדים ושמה לב שהילד שצופה בי עוזבת משאיר בי את התחושה הזו שכל כך קשה לי לתאר. מן אושר רגעי כזה. אבל רק זמני.
כי כשאני חוזרת הביתה, הכל נעלם ואני כבר שוכחת ונפרדת מהעולם, מלא התחושות והרגש.
ואני חוזרת להיות בודדה שוב.