פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 22

התזכורת היחידה למה שקרה לפני חודש היא רק תחבושת דקה על ידי השמאלית, ידי הימנית הבריאה לחלוטין. לכן כשהדלת נפתחת ואריאל נכנסת אני באמצע לסכם את המורה "סליחה. אפשר את יונתן בבקשה?" היא נראת מודאגת מעט.
יונתן יוצא והשיעור ממשיך.
עוברות 10 דקות ושוב הדלת נפתחת, זו שוב אריאל "סליחה. אלכס? בואי בבקשה" אני יוצאת והיא סוגרת אחרי את הדלת.
"תקשיבי. אחותו של יונתן הגיע." היא אומרת "שרית?" אני אומרת בהלם "מה? למה? איך?" היא נאנחת ואומרת "אני לא יודעת. כשאמרתי לו את זה הוא ביקש שאקרא לך." אני מהנהת ומגדילה את צעדי "הוא אצלי בחדר" היא מכוונת אותי ואני רצה.
אני פותחת את הדלת בדחיפה "יונתן?!" הוא יושב על הכיסא ורועד "אלכס?" הוא מרים אלי מבט מבוהל ומרים ידיים לחיבוק, הוא כל כך אומלל, מבוהל, הוא נראה שוב כמו ילד קטן שננטש.
אני מחבקת אותו ומנסה להבין איך הוא מרגיש, הדמות שהייתה בשבילו אמא עזבה אותו, נטשה, ועכשיו היא חזרה.
"אלכס…" הוא מנסה להגיד משהו ונחנק באמצע, אני משתיקה אותו ומרגיעה.
"אני, אני… לא יודע אלכס. היא פה בחוץ ואני…אני לא חושב שאני רוצה לפגוש אותה…" הוא אומר בלחישה, אני שותקת. "זה בסדר יונתן אבל…אתה בטוח?" הוא שותק לרגע ואז אומר "היא נטשה אותי אלכס. ברגע שהיא יכלה היא עזבה אותנו. שאביאל נפטר היא אפילו לא הגיעה" "יונתן אני יודעת אבל…" אני נושמת עמוק "אם ירון היה מגיע פתאום, הייתי עושה הכל, הכל בשביל לפגוש אותו. אפילו בשביל רגע אחד. לך יש את ההזדמנות הזו!" אני תופס בידו ומעודדת אותו ורגע לפני שהוא מגיב אני מוסיפה "ואצלך זה אפילו יותר! אם אמא שלי הייתה מתעוררת פתאום מהעצב שלה אני הייתי…הייתי עושה הכל כדי להחליף איתה מילה." אני מחבקת אותו "יונתן, לך יש את ההזדמנות הזו. אל תבזבז אותה" הוא מהדק את החיבוק לרגע ואז מרפה ומסתכל לי בעיניים ושואל בפחד "את תהיי שם איתי?" אני מחייכת חצי חיוך "תמיד" ומובילה אותו לעבר הדלת.

"יוני!" קוראת אישה ברגע שאנחנו נכנסים לחדר, זו כיתת האנגלית הריקה ושאני עוברת על האישה במבטי אני רואה את הדמיון הגדול בינה לבין יונתן, אותו צבע עור, אותם עיניים שראו יותר מידי, הרבה יותר מידי.
יונתן שותק, גם שהיא מתקרבת בהיסוס עד למרחק של חצי מטר מאיתנו הוא שותק. היא עוצרת. אני לוחצת ליונתן על היד בעידוד והוא משתחרר מהקיפאון "שרית" בעינייה יש דמעות "יוני שלי! כל כך גדלת!" עיניו קשות ולא סולחות "כן. עבר הרבה זמן שרית" היא משפילה את מבטה "כן…אני מצטערת יונתן. פשוט אני…" היא נחנקת וממשיכה "אני לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מסוגלת להישאר לידו!" היא מסתכלת עליו בתחנונים "אתה מבין את זה, נכון? הרי גם אתה עזבת את הבית ובאת לפה!" הלסת שלו ננעלת בכעס והוא מחזיק לי את היד חזק יותר כדי להירגע, הוא נושם עמוק ואומר, בכל מילה שלו מודגש הארס וכעסו "ההבדל שרית שאני לא נטשתי. ההבדל הוא שאני חוזר הביתה. ההבדל הוא שאני לא השארתי אף אחד שיסבול שם במקומי. ההבדל הוא שאני כמעט הרגתי אותו במכות!" הוא מסיים בצעקה. היא שותקת והדמעות זולגות מעיניה "אל תשקרי לי, שרית! את נטשת אותי! את היית האמא שלי ועזבת. יותר היה חשוב לך להציל את עצמך!" הוא גורר את צעדיו לאחור תוך כדי דיבור "אז אל תזייני לי את השכל! את עזבת כי זה היה נכון לך! ורק לך!" הוא עוזב את ידי ויוצא מהכיתה בריצה. "תני לו זמן. זה יקרה בקצב שלו…" אני מנחמת אותה ויוצאת בעקבותיו, רגע לפני שאני סוגרת את הדלת אני שומעת אותה מתפרצת בבכי.

כשהוא לא במסדרון ולא בחדר שלו אני הולכת לפינה שלנו שמאחורי הכיתה "יונתן?" "פה" הוא יושב שעון על הקיר עם סיגריה בידו "היא הלכה?" אני מנענת בראשי לשלילה, הוא נאנח "חבל. אני רוצה שהיא תלך" אני מתיישבת לידו ומשעינה את ראשי על כתפו, לא אומרת דבר. אחרי 10 דקות ועוד שתי סיגריות הוא נאנח ושואל "אני צריך לחזור לשם, לא?" אני עדיין שותקת "תעזרי לי" הוא מתחנן "יונתן אתה יודע מה דעתי. זו ההחלטה שלך" הוא נאנח ומסתובב לנשק אותי "בסדר. אבל בתנאי שאת חוזרת איתי לשם."

"אני מצטער…" הוא אומר לה והיא קוטעת אותו "לא יונתן. אתה צודק. אני…אני נטשתי אותך ואת אביאל. אני רציתי לחזור, כבר כמה פעמים אבל כל פעם שהגעתי לבאר שבע אני…" היא נחנקת "אני בורחת שוב. אבל…לפני שבוע התחלתי עבודה חדשה במשרד החינוך וראיתי בדפים את השם שלך" היא אומרת ומסתכלת עליו בחיוך קטן, רואים כמה תקווה הביא לה השם שלו "אז ביררתי טיפה ואז גיליתי ש…אביאל…נפטר" היא פורצת בבכי. אני מסתכלת על יונתן ורואה שזה קורע אותו מבפנים לראות אותה ככה, הוא מתקדם צעד קטן בהיסוס וטופח לה על הגב בעידוד ואז מחבק אותה וגם הוא מתחיל לבכות. כשאני רואה שהם בסדר אני יוצאת בשקט מהחדר ומתיישבת על הרצפה במסדרון.
אחרי שעה הם יוצאים מחובקים וזה מרגיע אותי.
התמונה שלהם ביחד, תמונה שלמה כל כך. כך אני מבינה שיונתן מתקרב לאושר…ואני כל כך מאושרת בשבילו אז כנראה שגם אני מתקרבת אליו…