קלרה היפה

בלילות אני עוד יכול לשמוע אותה נושמת. שיערה לבן כפנינה,עורה לבן כשלג, היא היתה כל-כך יפה.
מי היה מאמין שנהפכה למפלצת?, קלרה שמה.
היא אהבה אותי,אני יודע, אך איך יכול להיות שאני עדיין מאוהב בה?
גופות מרגשות אותה. דם גורם לה להרגיש חיה.
לפעמים אני תוהה אם הייתי מעז להתאהב בה אם הייתי יודע על התחביב שלה מלכתחילה?
אני מניח שכן, הרי המסתורין והסודות שחבויים בה אלה שמשכו אותי אליה.
הייתי צריך לדעת שהיא מתכון לצרות, היא משכה אותי אל האפלה ועיוורון האהבה שלי לקח אותי אחריה כך שלא שמתי לב לאן אני נכנס.
היא גרמה לי לספר לה הכל על עצמי, סיפרתי פרט אחר פרט בתקווה לגלות רק פיסת מידע עליה. היא שאלה אותי מה התחביבים שלי וסיפרתי לה כל דבר שאני אוהב לעשות,
היססתי, עזרתי אומץ ושאלתי אותה 'ומה שלך?'. אני בחיים לא אשכח את החיוך השטני שעלה על פניה. הא לקחה אותי לסמטה חשוכה, סמטה כזאת שאיש לא יתקרב אליה גם לא באור יום.
ושם, שם היו הגופות. נחרדתי למראה עיניי, אך על השפתיים של קלרה התפרש חיוך רחב, כמו חיוך של ילד שמראה את הציור שלו להורים. הגופות היו ישובות ובגדיהן היו נקיים מדם. לפני שהספקתי להגיב היא לקחה את ידי והובילה אותי למחסן סמוך לסמטה, שם היה אדם קשור לכיסא שהדבר היחיד שמונע ממנו לקרוא לעזרה זה חתיכת הבד שקשורה לפיו.
קלרה הראתה לי איך היא מענה אותו, צעד אחר צעד. עד שהסבל הרג אותו.
'נכון שזה מרגש?' היא אמרה בקול מתענג.
באותו רגע ידעתי שאני חייב לעשות משהו, עזרתי לקחת את אותו אדם, חסר האונים,אולי הייתה לו אישה וילדים,עזרתי לה לקחת אותו לסמטה.
היא לא זרקה אותו לשם, היא הניחה אותו בצורה מסודרת עם השאר, העדינות בה היא נהגה כלפי הגופה הפתיעה אותי. באיזה מין בן-אדם חולני התאהבתי?
יום למחרת עשיתי מה שהייתי חייב לעשות, הסגרתי אותה למשטרה.
15 שנים היא הייתה כלואה במוסד לחולי-נפש, עד שיום אחד היא לא יכלה לסבול יותר.
היא הורידה את כל בגדיה ויצרה מהם חבל, ופשוט תלתה את עצמה.
אני לא יכול להגיד שאני לא מתחרט. אני אוהב אותה, אני מאוהב בכל חלק מהאישיות המעוותת שלה. אני רוצה להיות איתה, שם למעלה. אני מתקדם אל עבר ארון התרופות שלי ובולע כמה כדורים שאני רק יכול,וזהו.
אני כבר יכול להרגיש את החיבוק החם שלה, אני יכול להריח את השיער שלה. אני עוד מעט איתה.