תור מי עכשיו?

הרבה זמן לא הרגשתי ככה. הרבה זמן גם לא רציתי. האמנתי שעדיף לי בלי בנים, בלי מחשבות, רגשות, לילות של בכי.. אבל בתוך תוכי, ייחלתי לרגע הזה, למגע הזה, לחום.
באותו רגע בבר הכל כבה לי, האור התעמעם, כמו בתאטרון.
שני ספוטים בודדים של אור באולם.
אחד עליי והשני באמצע הקהל על עמרי.
כאילו הוא נבחר מתוך ההמון, האור הצהוב מחמיא לו כמו קרן שמש ביום קודר והוא קם אליי. לעבר האור השני.
לא באתי בשביל לחפש או למצוא הרגשה כזו, לא יצאתי בשבילי בכלל. נטו בשביל נועה.
לא יכלתי לעשות לה את זה, אז קמתי, עניתי לו "כן" ביישני, קצת מייבש והלכנו.
שוב נכבה האור והוילון על הבמה נסגר.
לקחתי את נועה ששתתה קצת יותר מידי בכוח. היא כבר הגיעה למצב הזורם … קשה לי לראות אותה ככה בזמן האחרון, אבל אני יודעת שהיא צריכה את זה, גם אם היא מצטערת על זה אחר כך. אני יודעת שהיא לומדת המון על עצמה בתקופה הזאת..
עם רעש עקבים על ריצפת בטון נכנסנו לפג'ו עליה חיכה דוח כחלכל ושמן שלא הייתה שום לי כוונה לשלם וחזרנו לעיר.
להחזיר אותה הביתה לא היה אופציה והבית שלי לא היווה מקום מפלט מושך כל כך.
במצב נורמלי, היינו ישנות אצל יונתן בלי דאגות, זוכות לקפה שחור של האנגאובר וסודיות מוחלטת. אבל זה לא מצב רגיל.
לא ברור בכלל מה המצב..
ב3 לפנות בוקר, עם חרטות וחוסר אונים, יצאתי לכמה רגעים מן העולם.
דמותי כאילו מתנתקת מהגוף, מעין רוח שמחרפת מעל הסיטואציה.
שתי בנות 17, אחת שיכורה מכהל השניה מדאגה, ללא מקום לחזור אליו, מה אני עושה?
הבנאדם השני שחשבתי עליו היה עירד.
אני מאמינה שהוא יצא עם חברים אבל אין מה להפסיד. אכפת לו משתינו ואין פתרון אחר באופק.
אחרי שני וצילצולים בדיוק הוא ענה.
"עירד?"
-"היי מה נשמע?"
"אני.. אני צריכה עזרה."
-"איפה אתן?"
"נועה ואני בתל אביב עכשיו ואתה יודע איך היא בזמן האחרון.. אני לא יודעת מה לעשות.. אני מצטערת"
-"אנני, תבואו אליי אני אדאג להכל. סעי."
נסיעה של 20 דקות שבדרך כלל הייתה בשבילי כיפית ומשחררת לוותה בדמעות וחרטות, הפכה לגיהנום.
נועה תכעס עליי כל כך שהיא תראה שאנחנו אצל עירד ועירד יכעס עליי ששוב פעם הסתמכתי עליו בהקשר לנועה.
אבל לא הייתה לי ברירה..
הגענו אליו, הוא עזר לה להרדם בזמן שהתקלחתי ולוויתי מאחותו בגדים.
נרדמתי על ספת הסלון מהעור בתקווה שכשאתאורר, יהיה טיפה יותר טוב.
בבוקר היה הזוי, נועה לא הבינה מה קרה, עירד ישן על הרצפה לידה, ואני מבולבלת כולי עוד מעמרי.. לא יוצא לי מהראש המגע שלו על כתפי, כאילו הניחו עליי בקבוק חם, כמו זה שאמא מביאה כשכואבת לך הבטן.
הודתי לעירד אין ספור פעמים על סיטואציות כאלה, יותר מידי פעמים.
ישבנו לשתות קפה ועוגה בפינת האוכל עד שנועה תתאושש.
עירד התחיל לצחוק, לא בדיוק הבנתי על מה..
הוא סיפר לי שנועה דיברה מלא שטויות, אבל העדפתי לא לשמוע אותן. למען שפיותי שעוד נותרה.
הבטחתי לו שזה לא יקרה שוב ושאני מצטערת. אבל ידעתי שזה לא הייתה הפעם האחרונה.. האמת שנהניתי מהקפה והעוגה של אמו מידי שבת בבוקר הזוי פעם בחודש.. מעין פגישת מחזור לרגל הימים הטובים, שהיינו חוזרים מיציאת שישי המשותפת שלנו ונשפכים בסלון שלו, או של יונתן..
ראיתי בעיניים שלו שקשה לו, ידעתי בתוכי שזה לא הוגן שאני עושה לו את זה כל פעם מחדש. אבל באמת שלא ידעתי מה לעשות, והיה לי כל כך נוח לדבר איתו ולקבל את עזרתו, זה מה שאני מכירה.. לפעמים אני מרגישה כאילו אנחנו מבינים אחד את השני יותר ממה שהוא ונועה היו, וזה מביך אותי. הוא כמו אח שלי הגדול והיא אחותי הקטנה, והם היו ביחד. נפלאות החיים..
התארגנו והלכנו. עד לחודש הבא לפחות.. כמה עוד חודשים יקח לה לקחת את עצמה בידיים? כמה חודשים עוד ייקחו לי להבין שעליי לעשות גם את אותו הדבר?..
בדרך לביתה הרגשתי שאנחנו לא צריכות לדבר על זה. היא לא אוהבת לדבר על זה. אז סיפרתי לה על עמרי.
היא נזכרה בו וחייכה, טוענת שהוא "מושלם בשבילי" ריבאונד של ממש.
אבל זו לא אני, ריבאונד, זה לא פייר.
יונתן עוד לא עזב אותי לגמרי, האמת שבכלל לא.
אבל אחרי סמסים נואשים לשיחה, התנהגות מוזרה ובלבול קשה הבנתי. זה כבר לא יחזור להיות כמו פעם, למרות שרציתי והשתדלתי. כנראה, שזה גם לא צריך.
כשדלת אחת נסגרת, ננעלת, ממוסמרת לקיר, והחלון סגור עם דבק נגרים, לא חופרים מנהרה לתוך החדר או מחפשים פטיש להוציא את המסמרים או נפצעים, מדממים ומתייאשים משבירת המנעול. לא. מסתובבים, מסירים את הראש, מחברים אחד חדש מהקופסא ורואים שיש עוד מלא דלתות במסדרון.