טעמה המר של האהבה

״אז את מוכנה לנסות שוב?״ הוא מביט בי במבט צלול ומלא תקווה, שפתיו רועדות והוא נאבק בדחף לחייך, בידיעה שלא משנה מה אני אעשה, אני תמיד אהיה שלו. ואני עומדת מולו, באמצע שום מקום, נותנת לו שוב לחדור ללבי. נותנת לו שוב את הרגשת הניצחון שלבי תמיד היה ויהיה שמור לו, שלא משנה כמה הוא כמה הוא ישחק בדבר היקר שנתתי לו, בדבר הזה שהוא לקח מבלי ששמתי לב, בדבר הזה שלא הצלחתי להביא לאף בן אחר, בלב שלי. רוח קרה כקרח חודרת וצורבת בעורי, אך כל הרגשה כזאת עדיפה על הכאב שהוא גרם לי. אני שולחת לו מבט בחזרה ושוב עינינו נפגשות, ואני לא מצליחה להסיט את מבטי מהם, הן לא מוכנות להביט בדבר אחר מלבד עיניו הירוקות והצלולות, מרגישות כאילו שבו לביתם שוב. ״בבקשה אל תגיד את זה סתם, אני לא רוצה להיפגע שוב״ המשפט הזה נפלט מפי, הדמעות שהחזיקו מעמד כבר חודשים שוב פרצו וזלגו על פני, הוא שלח את ידו וניגב לי אותן. שפתיו הרכות התחילו לרעוד, הוא רצה להגיד לי משהו, אך לא הצליח. ״שנינו טעינו במה שקרה, אך הפעם נוכל לתקן את זה, אם רק תסכימי..״ הוא שוב ממיס אותי בכל מילה שיוצאת מפיו, מדהים איך אחרי מה שהוא עשה לי הוא מעיז להגיד ששנינו טעינו. רציתי לסטור לו ולככת במעט הכבוד שרכשתי בחודשים האחרונים בלעדיו, באמת שרציתי. אך לא הצלחתי, לא הצלחתי להסיר את מבטי מפניו היפות, שכל כך התגעגעתי ללטף, ממבטו החמים, שכל כך התגעגעתי להביט בו, מידיו שלא הפסיקו לחבק אותי ותמיד הסיטו את שיערי מהפנים כשחייכתי בביישנות. ״במה אני בדיוק טעיתי, אתה זה שבגדת בי״ אזרתי את כל האומץ שהיה לי ואמרתי לו את זה, הוא השתנק וחשב על מה להשיב לי, לא היה לו מענה, הוא פשוט רכן לעברי והתקרב אלי עם פניו. כבר ידעתי מה הוא הולך לעשות, אך לא הצלחתי לעצור בעדו, פשוט לא רציתי. קצות שפתינו כבר נגעו אחת בשניה, והרגשתי כל נשימה שלו בכל גופי, כל שניה ככה נראתה כמו שנה, ולבי השתולל כאילו זו הפעם הראשונה. ״חבל לזרוק את הכל לפח, אחרי כל מה שהיה לנו ביחד, פשוט תני לי לנשק אותך וזהו..״ הוא לחש לי בעודו תופס בי ברכות וחודר עמוק עם מבטו לתוך עיניי. ומבלי לשים לב הוא הצמיד בחוזקה את שפתיו לשפתי, הרגשתי את לבי מתפוגג, את הפרפרים בבטני משתוללים. ידעתי שאני הולכת להיפגע ממנו שוב, אך לא יכולתי להחזיק מעמד שניה בלעדיו, שקענו בנשיקה עמוקה שהשתוקקתי לה כבר חודשים רבים. וכשפתינו נפרדו חיוך גדול וחושף שיניים הושלך לעברי, ״אז חזרנו להיות אדם ואדריאן של פעם?״ החיוך שלו לא יכל להימחק מהפנים, מהידיעה שכל הזמן הזה אהבתי אותו כשהוא היה עם אחרות. רציתי להשיב לו לא או כן אך לא הצלחתי, לא הצלחתי אפילו לענות לו מרוב השפלה. חייכתי אליו חיוך מלטף ומבלי לשים לב שוב שקענו בנשיקה. ״אני אוהב אותך אדריאן״ הוא התנתק משפתיי ולחש באוזני, ״גם אני״ לחשתי בחזרה בחוסר חשק. הוא נשק לי בלחי ועזב את המקום, נשארתי לבד במקום ריק קר וקודר, בדיוק כמו המקום שבו הוא עזב אותי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, פשוט התיישבתי על הספסל באדישות והוצאתי חפיסת סיגריות. לקחתי אחת הדלקתי אותה והתחלתי לעשן אותם, בדיוק כמו הסיגריה הראשונה שעישנתי כדי להקל על הכאב שהוא גרם לי. עישנתי אותן בלי הפסקה ונתתי לדמעות שהחזקתי במשך כל החודשים האלו לזלוג, דמעה אחר דמעה הותירו טעם מלוח על שפתיי והזכירו לי כמה הוא הכאיב לי. אני לא יודעת מה יש בו, אבל אני מספיק אוהבת אותו כדי לתת לו לפגוע בי שוב ושוב, ועדיין מרשה לו להחזיק בלבי ולא נותנת אותו לאף אחד אחר…