פנימיית בנות – פרק ראשון

"את מוכנה?" שאלה סאם את חברתה הטובה. היא לא ידעה מה לענות. כמובן שלא הייתה מוכנה. כמובן שבכלל לא רצתה להגיע לפנימייה המסריחה הזאת בכל מקרה.
"פעם הבאה, תזכירי לי לא להיסחב אחרייך לעוד מסע נגד המדינה, סאם." אמרה מאדי. שתיהן התחילו ללכת עם המזוודות לעבר המבנה הענקי.
שטח הדשא היה ענק, וגודל הפנימייה העיד על זה שהיא רחוקה מאוד מהעיר. בנות בחצאיות משובצות ישבו על הדשא ולמדו, והיו גם כמה ילדות בגילן של סאם ומאדי שעמדו מולן שורה של ילדות בנות 11. הן הושיטו את כף ידן, וכל נערה לחצה את ידה של כל ילדה בתורה.
"זאת הולכת להיות חוויה יוצאת דופן…" מלמלה מאדי, ושתיהן התקדמו אל עבר אישה שעמדה באמצע החצר. מבנה הפנימייה היה ענקי. סגנון הבנייה היה ישן, היו שתי ארובות ענקיות והמון חלונות.
"פנימייה בלי בנים…" הספיקה סאם להגיד לפני שהאישה בעלת הקרה הבלונדיני, החצאית והחליפה בירכה אותן לשלום.
לא שסאם יצאה עם בן בחייה. היא נהגה לריב הרבה עם טובי, חברן הטוב מכיתה י', אך לא היה ביניהם שום דבר. ומאדי ידעה זאת. בערך.
"גברת מרץ´, " אמרה והושיטה את ידה ללחיצה, וישר סאם ומאדי נענו לה. "מנהלת הפנימייה. אני שמחה שהגעתן לפה. "
"אבא שלי שלח אותי, " כחכחה סאם בגרונה.
המנהלת השתתקה. "הוא צדק. " היא אמרה ואז הנמיכה את קולה ללחישה. "את כל כך דומה לאמא שלך. "
סאם לא אהבה לדבר על זה. למעשה, אף פעם לא דיברה על זה עם מאדי או טובי.
אימה נפטרה כשסאם הייתה בת 10. היא הבינה מה קרה, היא לא הייתה ילדה קטנה. אימה חלתה כשסאם הייתה בת 7 וויקיטוריה, אחותה הקטנה, הייתה בת 4.
"כן, " אמרה סאם בשקט ומחצה למאדי את היד, כאות ל´היא לא מוצאת חן בעיניי´.
"אהה, גברת מרץ´, אני וסאם רוצות לראות את החדר שלנו. " מיהרה מאדי להגיד, וגברת מרץ´ הובילה אותן לחדרן.
בתוכו היו עוד שלוש בנות, חמש מיטות. על מיטה אחת, בצד שמאל, ישבה ילדה בעלת שיער כסוף, כמעט לבן, מקורזל ומתולתל.
"פן, נעים להכיר, " אמרה בהתלהבות, ועיניה הכחולות והבהירות נחו על שערה החום של סאם. קולה היה ילדותי ומתלהב, עם קמצוץ חולמנות. היא הייתה צנומה.
ילדה אחת במיטה לידה קמה. שערה היה בלונדיני כהה עם שורשים שחורים, כמעט שחור לגמרי. הוא היה חלק וארוך, עיניה היו חומות כהות. היא הייתה גבוהה וקצת יותר מלאה מפן.
"ג׳ין. אתן החדשות? " שאלה בקול רציני. היה ברור שסאם לא אהבה אותה. גם בגלל קולה והבעת פניה הלגלגנית, או בגלל שהחזיקה ´שייקספיר´ ביד.
מאדי הנהנה. גברת מרץ´ עזבה את החדר, לא לפני שלחשה באוזנה שתחזור מאוחר יותר. הדלת נסגרה ואחריה הבנות החלו לדבר.
"קליאו." אמרה ילדה בעלת שיער שחור, חלק לגמרי ועור קצת כהה. היא הייתה גם גבוהה, והיא גם ניראתה רצינית, אך במובן שונה משל ג׳ין.
"אני מאדי. "
"ואני סאם. "
"את מתכוונת, סמנת´ה, " אמרה ג׳ין. מאדי התאפקה שלו לגחך, ואוזניה של סאם היו אדומות; היא לא אהבה שקראו לה כך. זה היה רשמי מדי.
"לא." קבעה חומת השיער בכעס. "זה סאם. "
"מה שתגידי, " אמרה ג׳ין. "עוד מעט מוריה תבוא לאסוף את הטלפונים."
"מוריה?" שאלה מאדי בעוד שהיא פורקת את המזוודה, שהיא במיטתה החדשה – בצד שמאל שליד החלון. סאם ישנה בצד ימין באמצע, מימינה קליאו ומשמאלה פן, לכל אחת מיטת יחיד ורבע, חדר שכולל חמש מיטות, שידה קטנה ופרטית עם שתי מגירות קטנות שבאות עם מפתח וחמש ארונות ממש קטנים בצידי החדר. וליד מאדי ישנה ג׳ין.
"אם הבית, " השיבה פן. "נחמדה, "
"אמרתי שאת אופטימית מדי, פן?" צחקה קליאו. "היא נוראית אבל מתרגלים. את האמת שהיא באמת די נחמדה, אם נמצאים כאן מגיל 12, "
"את נמצאת פה מגיל 12?" התפלאה סאם.
"זה לא כזה נורא, " מיהרה ג׳ין להשיב. "ישנתי בחדר הזה מגיל 12. ספרייה ממש גדולה."
"את היחידה שקוראת משם, האמת. " חייכה קליאו.
"אני רק אומרת שיכול להיות כאן די בסדר, קלי." הסמיקה ג׳ין.
"נראה לי שאנחנו כבר נראה, נכון סאם?"