אחד ועוד אחד- פרק 32

ליאור:
לא היה קל לנסוע בחזרה לעיר, לא היה קל בכלל לעזוב את הבועה שהייתה לי בהוד השרון. נשארתי אצל דודה שלי עוד יומיים אחרי השיחה עם מאיה, סגרתי את סוף השבוע, חזרתי במוצאי שבת. הייתי שם כמעט שבועיים. חשבתי שאני אהיה שם רק כמה ימים, בסוף ברחתי להרבה יותר. זו לא הייתה תקופה קשה מבחינת בית הספר, כך שזה ממש לא הפריע לי שלא הגעתי. חוץ מזה, אם הייתי מגיע ולא מוצא עניין בשיעור, ובוהה שעות בלוח, זה לא היה מועיל לי בדיוק כמו שלהיות בהוד השרון לא באמת הועיל לי מבחינה לימודית. זה הרגיע אותי, החזיר אותי לפוקוס.
"ליאור." שמעתי את הקול המופתע של בר בטלפון כשהתקשרתי, "אהוב שלי, מה קורה? כבר חשבתי ש.."
"שאני נפרד ממך?" צחקתי. שמעתי אותה נרגעת ונאנחת. שאלתי אותה איפה היא, והיא אמרה לי שהיא בדיוק יצאה עם חברות, אבל שלא אכפת לה לעבור אצלי מאוחר יותר. אמרתי לה שאני רוצה קצת להתאושש, אבל שאני אשמח לראות אותה מחר.
"לשאול איפה היית או שתספר לי כבר מחר?". מדהים כמה הבחורה הזו כבר מכירה אותי. חברים אחרים היו לוחצים שעות בשביל לשמוע איפה הייתי ומה קרה, והיא יודעת שלפעמים אני צריך את הזמן שלי כדי לעכל, ושאני כבר אבוא ואספר מעצמי. צחקתי צחוק קטן ואמרתי לה שאני אספר לה את הכל מחר, ושאני מצטער על השבועיים האלה שנעלמתי, שלא הגיע לה שהיא לא ידעה איפה אני. היא איחלה לי לילה טוב, ושאנוח ואשן טוב, סיימה ב"אני אוהבת אותך", שאותו הייתי מחויב להחזיר גם אליה, וסיימנו את השיחה. זה לא שאני לא אוהב אותה ולכן קשה לי להגיד את זה, פשוט קשה לי להגיד את זה כשאני גם אוהב מישהי אחרת.
"הופה! ליאור פלג בבית הספר!" קם אייל מהספסלים הקבועים שלנו ונתן לי חיבוק חזק. בחיי שהתגעגעתי לגבר הזה. אמרתי היי לשאר החברים, ביקשתי מהם שלא ישאלו שאלות, ורק אמרתי שאני בסדר, והתיישבתי ליד אייל. הוא סיפר לי כשאף אחד לא שומע שהרבה אנשים דאגו לי, ביניהם דן שהיה המודאג הראשי. בחיי, הבנאדם הזה גבר על.
"איפה הוא?" שאלתי אותו. אייל הרים את כתפיו כמסמן שאין לו מושג. לא דיברתי איתו מאז שהוא ביקר אצלי, לא אמרתי לו שבכלל חזרתי העירה. סעמק, הייתי עסוק יומיים בשיחה שלי עם מאיה כך ששכחתי ממנו לגמרי. ואיפה היא? נכנסתי לבניין, הולך לכיוון הלוקרים, ועוד מרחוק ראיתי אותה עומדת ליד הלוקר ומדברת עם מישהו. כשהתקרבתי ראיתי שזה דן. נהיו זוג יונים השניים האלה, וזה מחרפן אותי. אני בכלל לא יודע איפה אני עומד, ומה אני חושב, ואני עדיין בטוח במילים שאמרתי לה אז בשיחת הטלפון הזו. פרקתי לה את הנשמה שלי, אם הייתי כותב את זה, זה לא היה יכול לצאת כל כך טוב. כל כך הרבה כנות… הילדה הזו מוציאה ממני משהו אחר.
"אהלן." אמרתי לשניהם. הם הסתובבו בבת אחת והסתכלו עליי בחיוך. דן חייך והתקרב אליי, נתן לי חיבוק קצר של אחים, ומיד אחריו מאיה התקרבה ונתנה לי חיבוק קצר. סעמק, אל תתני חיבוק קצר, תני אחד ארוך ומשכנע, אל תעזבי אותי.
"איך זה לחזור לפה?" שאלה אותי מאיה בחיוך. גיחכתי וגירדתי בראשי.
"מוזר, אבל נתרגל. ממילא לא נשאר כל כך הרבה זמן לשנה הזו." היא הנהנה, הסתובבה לרגע בחזרה ללוקר כדי להוציא משהו וסגרה אותו. עמדנו שלושתינו מחכים שמישהו ימשיך לדבר.
"טוב," אמרה מאיה, "אני אלך, יש לי עוד משהו לטפל בו לפני תחילת השיעור. יום טוב." היא אמרה בחיוך ופנתה מאיתנו. חייכתי ונשארנו רק אני ודן ליד הלוקרים, בוחנים אחד את השני. אחרי כמה רגעים של שתיקה שנינו התחלנו לצחוק, צחוק קטן, ונתתי לו טפיחה קלה על השכם.
"באמא שלי שדאגתי לך בנאדם, אל תיעלם יותר ככה." הוא ביקש עם מבט רציני. הנהנתי אליו בשקט ואז דאגתי שאף אחד לא מקשיב לשיחה שלנו.
"גבר אני צריך לדבר איתך על משהו," אמרתי לו, מודע לזה שלא טוב לפתוח עם זה את היום, עם ההודעה הרצינית הזו, אבל לא הייתה לי ברירה. החלטתי שאם אני רוצה להבין מה אני עושה כדי לא להמשיך להתחרפן בחודשים הבאים, אני צריך לבדוק מהי נקודת ההתחלה שלי. אם דן אומר לי לרדת ממאיה, אני יורד ממאיה. ואם הוא אומר את זה, אז אני לא צריך להיפרד מבר. הפרידה מבר מותנית במה שקורה בצד של מאיה. זה נשמע שפל ומגעיל, אבל אני לא רוצה לוותר על בר אם אין לי סיבה. אני מת עליה, אני אוהב אותה, אני משתוקק לה, בדיוק כמו שאני משתוקק גם למאיה, שמשם הכל הוא משחק התחלתי. אני לא רוצה לוותר על משהו שהוא טוב אם בצד השני לא תהיה לי הצלחה. זה יישמע עדיין מגעיל ושפל, ומתאים לתואר הבן זונה הראשי של האיזור, אבל אין לי ברירה. זה לא שאני חייב בחורה לצידי, אני חייב אחת מהן לצידי.
"חופשי, בהפסקה הגדולה. אני גם צריך להתייעץ איתך בקשר למשהו." הצלצול נשמע כרגיל בטיימינג המדהים שלו, ודן ואני נפרדנו לכיתות נפרדות, לשיעורים מקבילים. לא יאומן שבתקופה הזו אנחנו עדיין ממשיכים ללמוד, אבל יש דברים שמספרי המיקוד אין טעם ללמוד. אפשר וכדאי אפילו להקשיב למורה לפעמים כדי ללמוד את החומר. מה אני אומר? לא השקעתי בחצי מהבגרויות שלי. הרוב זה פוקסים. אני חייב להתעשת, יש לי כמה חודשים להעלות את עצמי גבוה, לא לאכזב את ההורים ולא לאכזב את עצמי. בחייאת ראבק, אני חייב להפסיק עם הדרמות מהצד.
אחר הצהריים נפגשתי עם בר, אצלה בבית. כל כך התגעגעתי אליה, משהו בהשתוקקות שלי אליה הטריף אותי. שניות אחרי שנכנסתי הביתה היא כבר הדביקה את שפתיה לשלי.
"בר בר, עצרי שנייה." ביקשתי ממנה בלחש. היא כבר נכנסה לתוך כל האטרף והאדרנלין, אני שונא לדכא בחורה ברגע הזה. זה הרגע שבו הכי כיף, הכל מתחיל טוב, עם אנרגיות מדהימות, השפתיים שלה מטיילות על גופי והשפתיים שלי מטיילות על גופה, וכל אחד מאיתנו נהנה עוד לפני שמשהו בכלל מתחיל. שונא שאני צריך לעצור אותן כדי לדבר, אני בנאדם של מעשים מאשר של דיבורים.
"ממתי אתה רוצה קודם לדבר מאשר לעשות?" היא שאלה ונשכה את שפתיה. לא, אל תעשי את זה.
"אני חייב לך קודם כמה הסברים." נאנחתי. היא הסתכלה עליי בחיוך והתיישבה עליי בפיסוק רגליים. אדוניי, מה נראה לך שאתה עושה?
"אני התגעגעתי אלייך יותר מידי ליאור," היא אמרה והורידה את חולצתה מעליה. חזייה חדשה, תחמנית. הסתכלתי עליה מהופנט, והעברתי את מבטי לעיניה, "תאמין לי שאני לא רוצה שום שיחה בהתחלה, אני רוצה להרגיש שאתה שלי." סעמק, אני לא יכול לעצור כלום. קירבתי את ראשי במהירות אליה ונישקתי לשפתיה, וירדתי עם הנשיקות לצווארה ולבית החזה. היא הורידה את חולצתי במיומנות אליה התרגלה בחודשים האחרונים, והכל עבד כמו שזה תמיד עובד. התנתקתי מכל המחשבות, התרכזתי בעיקר במה שאני מרגיש כשאני איתה, וכשאני איתה, העולם יכול לקפוץ לי.
"עכשיו אתה יכול לדבר," היא אמרה כשראשה על הבטן שלי, שנינו מתנשפים אחרי שזה היה יותר מידי טוב. לא ידעתי כמה זה חסר לי בשבועיים האלה עד שזה הגיע. ליטפתי את ראשה והתחלתי לדבר, ברוגע. אמרתי לה שהייתי אצל דודה שלי במשך השבועיים האחרונים, שהייתי חייב להירגע קצת מכל המציאות כאן, מהחברים.
"גם ממני?" היא שאלה בקול רגוע, רגוע הרבה יותר משהיא התחילה לדבר בו בתחילת הפגישה שלנו.
"כן יפה שלי, גם ממך." היא הרימה את ראשה אליי, ושמה את ידיה על בית החזה שלי, נאחזת בי.
"מה קרה?" היא שאלה בפרצוף עצוב.
"שאלתי את עצמי המון אם הקשר שלנו נכון." אמרתי לה. היא חייכה חיוך קטן והרכינה את ראשה. ליטפתי את ראשה והסתכלה עליה במבט עצוב.
"גם אני חשבתי על זה, די הרבה בתקופה האחרונה. לאיזה מסקנה הגעת?" היא שאלה.
"קשה לי לדמיין את היום יום בלעדייך, בלי ההודעות המקסימות שלך בבוקר, בלי ההתעניינות שלך בכל יום, בלי השיחה שאנחנו מצליחים לקיים. קשה לי לדמיין את היום יום בלי לבוא אלייך ולנשק אותך, להיות איתך, להיות קרוב אלייך, לדעת שכשאני רוצה אז אני יכול להוציא אותך מכל מפגש חברתי, כי תעדיפי לבלות איתי, ואוכל ביום ספונטני להגיד לך 'קדימה, יוצאים לטיול', ולא תשאלי המון שאלות לאן ואיך ומה ללבוש, אלא פשוט תבואי. ואני לא חושב שאני יכול להמשיך להתכחש לעובדה שאני פשוט מאוהב בך." היא הסתכלה עליי ועיניה נצצו. חייכתי אליה חיוך מובך וליטפתי את לחיה. היא התקרבה אליי ונישקה לשפתיי את אחת הנשיקות הכי מדהימות שאי פעם היו בינינו. כל תחושה אחרת נעלמה, ולראשונה זה המון זמן, העולם ממש עצר מלכת מסביב, והתרכזתי רק בה, רק במה שאני מרגיש, רק במה שאני צריך להרגיש ורוצה להרגיש. הרגשתי שאני יכול לשלוט ברגשות.
"אני אוהבת אותך ליאור פלג." היא אמרה לי כשהיא עדיין קרובה אליי, מצחה קרוב למצחי.
"גם אני אוהב אותך, ובנימה זו, אני צריך לספר לך משהו." וסיפרתי לה על מאיה, לא על שום דבר אחר. סיפרתי לה על הילדה שחזרה בכיתה י' אחרי מה שידעתי שקרה, סיפרתי לה על אח שלי, ותוך כדי הסיפור הזה היא החזיקה בידי, מרגיעה אותי. חשפתי בפניה את הדברים שחשבתי כשהוא חזר לעיר, והיא גם שאלה מה קורה מאז אותה נקודה, ואמרתי לה שלמזלי לא שמעתי ממנו, ואני מקווה שבקרוב גם לא אשמע. היא שאלה אותי על הרגשות אליה, וסיפרתי הכל בכנות, וכמה שהתחרפנתי. הרגשתי שכדי שבאמת אתחייב, אני חייב לפתוח הכל, כי אני יודע שהיא גם תבין. אני ידעתי שהיא לא תוכל להיפרד ממני למרות שהיא תבין שהמוח שלי התעסק בעוד משהו, כי אי אפשר באמת לשלוט ברגשות האלה אחרי המקרה שקרה לפני כמה שנים.
המחשבות שלי אומתו במציאות, היא רק חיזקה אותי, הודתה לי על שסיפרתי את אחד הדברים שהכי קשה לי לספר, והרגיעה אותי שעשיתי את הדבר הנכון. אז מה נשאר? רק להבין במאת האחוזים שהיא הבחורה בשבילי.